Velvet Doesn't Live Here Anymore

מהיום, רק בקפה.

תודה תודה תודה, ולהתראות. מחכה מאוד.

יהיה ארכיון, אני מקווה. פרטים בהמשך, שם.

וזה הפוסט הכמעט אחרון במשכן, אותו כתבה בת הטוחן. ללא ספק אחד הפוסטים היפים, המדויקים והמרגשים שהופיעו פה. קראתי אותו כבר עשר פעמים ובכל פעם הוא חבט בי מחדש. אני מקווה שזה יקרה גם לכם.

אז איפה הגרפיקאים, תהתה ולווט והמעצבים נעצבו אל לבם. שהרי – אנחנו כבר מזמן לא מכנים עצמנו "גרפיקאים" בפרהסיה, לפחות מאז שמעצבי השיער לא היו עוד ספרים, ועוד הרבה לפני שמזכירות המערכת נהיו למפיקות, ובצדק.
(האם ידעתם, למשל, שהמחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל שבה למדתי לפני יותר מ-20 שנה, נקראה בעבר הרחוק "המחלקה לגרפיקה" ואילו כיום היא "המחלקה לתקשורת חזותית"?).

ולא שאין יותר "גרפיקאים" היום, או מה שהיו קרוי בעבר "ביצועיסטים" - בעידן שלפני המחשב, שבו היה לנו צורך תמידי במישהו שיודע לשרטט קו מושלם ברפידוגרף, לבתר ברומיידים באבחת סכין מזהירה ולהדביקם בזווית ישרה על הגריד. הביצועיסטים של אז הם הגרפיקאים של היום, ואת הסכין והשעווה החליפו העכבר והמקלדת (תודה, אלואים, תודה). הם ממלאים את דסקי החדשות, הספורט והכלכלה – ללא אפשרות אמיתית לעצב. שלוחי דמיונם המרוסן ודעתם הנחרצת של העורכים – הגרפיקאים הם רק חוד החנית שעל הקווארק, סיירת האינ-דיזיין. 

אבל באיפה הגרפיקאים חיפשה ולווט למעשה מעצבות של ממש, לא רק "ביצועיסטיות" (תרשו לי לכתוב במרב-מיכאלית לכמה דקות, ולעבור בלעדית ללשון נקבה). מעצבת אחת למוסף עדכני ושולטטטט שהחליט משום מה שכולם מנסים לחקותו. השנייה - למגזין תוסססס וצעיר, והשלישית למיזם אינטרנט פורץ גבולות או משהו כזה. להפתעתה של ולווט, לא נחתו כמעט קורות חיים של מעצבות על שולחנה.

היעדר ההתנפלות על שלוש ההצעות לא מעיד בהכרח על חוסר עניין. קל יותר להסיק מניסיון זה על רמת החשיפה של הבלוג בקרב מעצבות. בנוסף, לו היו מבקשים ממני, גם אחרי קרוב ל-20 שנה במקצוע לשלוח קורות חיים להצעה מפתה כזו או אחרת, סביר להניח שהייתי מתקשה בכך מהסיבה הפשוטה שאין לי קורות חיים ושמעולם לא השתמשתי בכאלה או בתואר שקיבלתי באקדמיה הירושלמית. אני הייתי פשוט מרימה טלפון ומנסה לארגן בזריזות תיק עבודות ורשימת ממליצים.

כי ככה זה עם מעצבות: שומעים עליהן מפה לאוזן. מכירים מישהי שמכירה מישהי שמכירה מישהי שעבדה עם מישהי ושאומרת שהיא אחלה, ומזמינים אותה לראיון. קורות חיים? קורות חייה של המעצבת לא יאמרו דבר וחצי דבר על התאמתה לעבודה בעיתון: האם, מעבר להיותה מוכשרת היא סבלנית? קרת רוח? עצבנית? עובדת לאט או מהר? מסוגלת לשתף פעולה עם העורכים? האם היא מסוגלת להתייחס לטקסט בכבוד? לקרוא את המשנה לפחות? להבין שהטקסט הוא יותר מסתם חומר אפור שממלא את החללים שבין התמונות? האם היא מבלה בפינת העישון יותר מאשר ליד שולחנה? ושאלת השאלות – האם היא מסוגלת להרים שלוש כתבות בעשר בלילה מבלי לאבד את עשתונותיה כשמתקשרים ממחלקת המודעות ומודיעים שהעיתון גדל ב-16 עמודים? בקיצור – קורות חייה של המעצבת לא יעלו ולא יורידו לעניין קבלתה לתפקיד.

ולשאלה עצמה: "איפה הגרפיקאיות"? האם אכן ירד קרנו של המקצוע בקרב המעצבות העולות בכל קיץ ממכבש המכללות והאקדמיות לעיצוב?
האמת? נדמה לי שעיצוב עיתונים מעולם לא היה אטרקטיבי במיוחד עבורן. גם בקיץ 87', עת נפלטתי בעצמי מבצלאל וזלגתי חזרה לשפלה עם עמיתותי למקצוע, לא הייתה נהייה אל מערכות העיתונים. רוב המוכשרות הטריות נמשכו אל משרדי הפרסום והסטודיאים היוקרתיים. אחרות בחרו באיור ספרי ילדים, עיצוב פנים, הקמת משפחה או… קייטרינג. בחיי. אני משערת שהיום המצב אפילו חמור יותר, עם השתכללותם של ערוצי המדיה השונים, והאופן שבו ה"תזזיתיות" וה"יצירתיות" שלהם מאפילות על ה"אפרוריות" המיוחסת לעיתונות המודפסת. 

גם אני כמשתי זמן מה בסטודיו מלבלב של שלושה מעצבים צעירים ברחוב נחמני בתל אביב, מייצרת בשעמום, באומללות מה, אריזות לדבש, כרזות בחירות ושאר ירקות שלא עשו לי את זה, עד שטלפון מקרי וגואל מאבנר אברהמי בכותרת ראשית (חצי שנה לפני סגירתו של העיתון) שאב אותי לעולם העיתונות המודפסת, מה שהתגלה בהמשך כאהבה גדולה. יצירתית או לא, מלאכת הולדת גיליון חדש לגמרי מדי שבוע בהחלט עושה לי את זה.

כמעט 20 שנה אני במקצוע, ורק בשנים האחרונות הפסיקו אנשים לשאול אותי, בתהייה: "תגידי… מה בדיוק את עושה שם בעיתון? את הקווים הדקים האלה שמסביב לעמודים? את לא מאיירת, נכון?".
כמעט 20 שנה אני במקצוע ועדיין מתרגשת קצת ומסתקרנת בכל פעם, בשנייה הזו שבה הכתבה נשאבת מן העורכים אל המק – מעניין מה תהיה הכותרת הפעם? האם שעה העורך לבקשתי והגה כותרת של מילה אחת בת ארבע אותיות שלפחות אחת מהן היא י'? או שמא העניק לי כותרת של  30 מילים שאוכל לחגוג איתה באקסרווגנטיות על כל העמוד?
כמעט 20 שנה אני במקצוע, ועדיין, בכל שבוע  -  למרות הפער הבלתי נתפס בין יופיו של העיתון על המסך לבין עליבותו שאחרי הדפוס - אני חושבת שאין יפה מהפרינט. לבי נחמץ מן המחשבה על היום שבו תישאר לנו רק הגירסה המקוונת, שבה נראות כל הכתבות בדיוק אותו הדבר, כאילו אין להן נשמות בכלל.

כמעט 20 שנה, שזה אומר כ-1,000 מוספים שבועיים, אולי 20,000 כתבות ומדורים שונים, מספר לא ידוע של מוספים מיוחדים לחג ומשמרות בדסק (מעריב, שנות התשעים). בין השנים 91' – 93' היתה לי חניית ביניים (בהחלט חוויה מכוננת) בעיתון תל-אביב, שם גם נתקלתי לראשונה באמנון רבי, אמיר רותם, רענן שקד, אמיר בן-דוד, עפרה ריזנפלד, רחלה זנדבנק, דורון צברי, ירון בלוך ואשה אחת עם השם המוזר דבורית שרגל.

בימי שלישי, הימים שלפני הסגירה, התחלנו בשתיים בצהריים וסיימנו בבוקר שלמחרת. בימי רביעי כמעט הלכנו מכות עם פועלי העימוד של ידיעות שהיו הביצועיסטים המפחידים שלנו. המקומון היה הבית השני שלנו, ואני חושדת שלגבי כמה וכמה מאיתנו – אולי גם הראשון. אחרי כמה חודשים תליתי על הקיר בגרפיקה כמה מן הכפולות היפות יותר שהצלחנו לייצר בתנאים הפרימיטיביים של אז (ברומייד, שעווה, שחור לבן), ומתחת הוספתי את הכותרת האישית שלי:
"נזרעו בדמעה, הודבקו ברשלנות, נכרכו בגסות, נשכחו תוך שבוע".
אני זוכרת שרחלה מאוד התרשמה.

בת הטוחן 

טוב. הודעות. כלומר הודעה.
אחת.

קמתי משולחן המו"מ ולהלן השורה התחתונה: ביום ראשון תיסגר הפלטפורמה הזו.
סופית. לא תהיה קיימת יותר.
מצטערת. חשבתי שאוכל ללנקק כמו מישרא לפה, אבל מתברר שלא. אי אפשר.

מה נותר לי לומר? שתשתדלו להתגבר על השינוי, ואני יודעת שזה לא קל.
אשתדל שהמעבר יהיה שווה את זה, ושכולם ירגישו טוב.

בינתיים אני מביאה שוב את הלינק המצוין שמירי מצאה, לקבלת עדכונים במייל.

זו הכתובת החדשה בקפה.

הפואטיקה של הטבלואיד
הכותרת המצטיינת היא בידיעות
"חשד: שר האוצר
גנב מיליונים"
היא כל כך בלתי נתפסת עד שנראה לי שאפרים קישון לא יכול היה לכתוב שכמותה. חמש מילים מסודרות בשתי שורות, באופן הכי דרמטי שאפשר, כותרת ספרותית ממש.
"שר האוצר" הוא תואר כל כך מפואר, זה לא כמו "שר (או הממונה על) הכספים" במדינות אחרות.
למילה "אוצר" יש משמעות של סיפור עם, של המוני מטבעות זהובים במרתפים, של מטמון עצום ורב, והנה מי שמופקד עליו חשוד במעשים מגונים במיליונים. אחחח, רק בישראל. 

מנפלאות הדת
בהמשך לדבריי על פמיניזם ויהדות (ע' כותרת ביניים הארץ השבוע), ארגון קולך יוצא נגד הנישואין על פי ההלכה. כמו שאמרה יו"ר הארגון, המייסדת ד"ר חנה קהת:
"מי צריך את ההילה המיתולוגית של נישואין על פי דת משה וישראל?" ככל שנשים ידירו רגליהן מהרבנות כך ייטב לכל עם ישראל. נו, ומה אמרתי?
עצומה לטובת מסורבות גט ועגונות באתר אקטיביזם.

הצעה שאין לסרב לה
בית הספר למשפטים במכללה למנהל מזמין אתכם (וגם אני, באופן אישי!) ליום עיון על
אנונימיות ברשת, פרטיות, חופש ביטוי או הפקרות בעידן הווב 2.0.
זה קורה ב-12 באפריל, וההרשמה מראש רצויה בהחלט.

לחם עבודה
* באיגוד התחקירנים המתהווה מצטברות המון הצעות עבודה איכותיות ושוות ביותר.
תחקירנים מתחילים/מנוסים/וצמרתיים שמחפשים עבודה מוזמנים לשלוח מייל לרינה שתיל rina-sh@zahav.net.il
היא תפנה אליהם טופס הצטרפות לאק"ט (איגוד עובדי הקולנוע והטלוויזיה) ותמורת דמי חבר סמליים (באמת סכום סמלי) - הם יקבלו גם את מאגר ההצעות וידווחו באופן שוטף על כל אחת חדשה.

* בבלייזר מחפשים עורך/ת טקסטים מעולה. אמרתי מ-עו-לה. 
לפנות לתומר
tomer-ka@yedtik.co.il

בלוגלנד
הבלוג של דניאל לב, סוגרים את מתקן הפירוליזה, מספר על שרם פודים קלנר, תאגיד ענק שפתח מתקן לשריפת פסולת במרכז הגליל. "אחרי שהבטיחו כי הפסולת תהיה רק ביתית ושאין לנו סיבה לחשש", הוא כותב לי, "מתברר כי יש להם כוונה לקלוט ולשרוף פסולת רדיואקטיבית". לב רוצה לגרום לכך שכולם, או לפחות תושבי הצפון יפסיקו לרכוש מוצרים של התאגיד:

* יפסיקו לפרסם במקסימדיה * יפסיקו לבנות באיטונג * יפסיקו לצבוע עם צבעים של נירלט
עד שתבוטל גזירת המתקן.

עוד בלוג ספורטיבי, עומדים בשער, שמוולווט את עיתונות הספורט.
קצת התבלבלתי מכל הספורטאים שפגשתי במהלך הדרך פה.

לפני פיזור
אתם מוזמנים להמשיך ולכתוב (גם מי שלא עושים זאת בדרך כלל) מה עוד מפריע לכם בקפה.
יש די הרבה דברים שאפשר לפתור.
בינתיים, כאמור, אמשיך לכתוב גם פה. 

vlvtunderground@gmail.com 

בכנס תקשורת שנערך אתמול במלון קרלטון סיפר דורון גלעזר, עורך עובדה:
"לפני שלושה ימים, כתב בכיר באחד משני העיתונים הגדולים צנזר כתבה גדולה מאוד העוסקת בבעלי הון".
וכעת לחידון: איזה עיתון? מיהו העורך ובאיזו כתבה מדובר?
המוצא הישר יזכה בכתבה המצונזרת.

הקרדיט אפרת וייס, חברון מעורר שאלות.
מדובר ב-25 דקות נסיעה מירושלים. אז למה בכל זאת? מאחר שעבור כתבי שטח זו כבר לא נסיעה יומיומית כבעבר לחברון/ אלון מורה/ עינב. מה השלב הבא, עורך תל אביבי כותב אבירם זינו, אשדוד?

ירון לונדון הופתע אתמול, ונראה שבתום לב, מכך שיש לו ערך בויקי (כשכותבים את שמו בגוגל זה הקישור הראשון שמגיעים אליו) והלין על שלא הכיר את עצמו שם - סיבה לדיון משעשע בשאלה מי אנחנו באמת - מי שאנחנו תופסים את עצמנו, או האופן בו הסביבה רואה אותנו. הכי חמור מבחינתו היה שהזקינו אותו בארבע שנים, דבר שהוא לא יכול להרשות לעצמו, כך הוא אומר, בגלל יתרת הזמן שלו.

אני מקווה שהאחראים הזדרזו לתקן הכל, לא לפני שהתקשרו אליו כדי לוודא איתו. ובכלל, אם כבר כותבים ערך על מישהו, למה לא לתת לו לקרוא על מנת שאפשר יהיה לוודא שלא נעשו בערך מחדלים פטאליים?

יהדות ופמיניזם
החרדים ניצחו - 12 דיינים חרדים בבתי הדין הרבניים ורק שלושה דתיים לאומיים נבחרו על ידי הוועדה למינוי דיינים. שרק לא תזדקקו.

ברשת
אתר אגודת העיתונאים בהרצה. על פניו אפשר יהיה לצפות במסיבות העיתונאים. בינתיים עוד לא הצלחתי.

לחם עבודה
המשך הסאגה בין עופר נמרודי לאיתן רבין והאזנות הסתר.

בלהט המעברים והמהומות כמעט נשכח הראיון עם תמר איש שלום.

אילן אוסטפלד, לשעבר היועץ של עמיר פרץ הפך ליועץ של דליה איציק.

יונתן אמיר יחליף את רונן אידלמן בעריכת מארב.

ברבורים
* לצלמי החברה יש איגוד משלהם. מי היה מאמין.
האין זה האייטם המטוקבק ביותר בתולדות המדור?
* את ההסבר לכך אפשר למצוא ברוח הזמן של גוגל. מקום שביעי: The Bar.
* שרון קנטור משווה את הצלמים לערס הדחוי.
זה נכון, עכשיו אני רק מחכה לתגובה המנומקת של יו"ר איגוד צלמי החברה נניח (בוצ'צ'ו).

שליחי ידיעות ממשיכים להבריז. לא הגיע עיתון היום. הבטיחו תוך 3 שעות. נראה.

בלוגלנד
למצחצח הנעליים של פיטר הירשברג יש דעה משלו על מהות הבלוגים: נקמה. רני רהב: "הטוקבקיסטים הם תופעה פסיכיאטרית קשה מאוד". אירנה שלמור: "אתה יכול להגיד את זה גם על כמה עיתונאים".

ולמי שלא רוצה לצפות בהם, ומעדיף להסתפק בקריאה.
אמממ, אבל החולצה, החולצה.

שולמית אלמוג על מעבד התמלילים הזכרי.

הילארי קלינטון ו-1984.

קפה
מירי מציעה דרך לקבל עדכונים לבלוג במייל עד שתוסדר פה האופציה:
לכו לפה, מלאו את כתובת הבלוג ולסיום הכניסו את כתובת הדואר האלקטרוני אליה אתם רוצים לקבל את העדכון.

מח' הגהה/בידוק/היגיון
"10 דברים לראות בערב" - איך קשורה לכך תוכנית הבוקר שמתחילה בשש וחצי?

מעריב, 15, אתמול: אין דבר כזה, עכברוש. יש חולדה (Rat).

קינוח
פונץ' חדש.
תודה ל-Twister.

לפני פיזור
סופית, מוחלט וללא עוררין: פיירפוקס. זאת התשובה לכל. ואם דפדפובית כמוני אומרת דבר כזה היו בטוחים שזאת הבחירה הנכונה. בגלל מותו ללא עת של הקטנצ'יק חזרתי לאחיו הגדול, שזה אומר לאקספלורר. זה היה בדיוק כמו לחזור לכתוב במכונת כתיבה. חיש מהר (טוב, לא לפני שנאנקתי שעה וחצי תחת העול והסלואו מושן) התקנתי גם לקשישא את השועל ונשמתי לרווחה.

הייתה משונה, האזעקה. מין אזעקת צעצוע כזו. מקווה ששרדתם.

הקפה. תזכורת.  

vlvtunderground@gmail.com

יאיר רוה, לשעבר סגן עורך העיר כותב לעורכי העיר הנוכחיים
 (מין טרנד כזה עכשיו, בעקבות מרמרי בטיים אאוט)

מי ניצח
1. הערת ליי אאוט: לא היה מתאים יותר למקם את מי ניצח קרוב לתחילת העיתון ולהעביר אחורה את הולך בתל (מדור עם פוטנציאל מצוין אבל ביצוע מאוד מפוספס)? 

2. הערת קונספט: חלוקת הניתוחים לפי קבוצות של כתבי עת ואמצעי תקשורת נראית מיושנת ותמוהה.
האמנם 7 ימים מתחרה רק במוסף הארץ ובסופשבוע? וב7 לילות לא? ובחדשות ערוץ 2 לא? בוודאי שכן. המלחמה על בלעדיות והישגיות מתקיימת באופן חוצה מדיה ואף בתוך אותו עיתון-אב. כשאתם מוצאים ג'אנקטים עם שחקני קולנוע בכל עיתון ואתר אינטרנט ומהדורת חדשות טלוויזיונית, זה אידיוטי להניח שהתחרות העיקרית של פנאי פלוס היא מצד רייטינג.

 אם כבר מדור ביקורת, קחו נושאים רוחביים ונתחו מי סיקר ומי פירשן הכי טוב, לא משנה באיזה מדיום. מעיתון ארצי ועד בלוג עם 250 קוראים יומיים. מצאתו של סרט מדובר, דרך המרדף אחר דיקפריו ועד חשיפת סקופ או דיווח על אירוע כמו נאום ראש הממשלה. וחוץ מזה, סתם ניתוח השוואתי בין מוספים ב-250 מילה, ללא חקירה עיתונאית בסיסית למניעים ולמאבקי הכוח מאחורי הקלעים, היא גרסה עצלנית של מי נגד מי, מדור התקשורת  (שהתפרסם בעיתון בימים בהם אני עבדתי בו, אבל לצערי לא היה לי שום  קשר אישי אליו).
בתוך מדור כזה, רוחבי, אפשר בהחלט לצפות לטור אישי-ניתוחי בסגנון טניה ריינהרט החושף את האופן בו אמצעי התקשורת משרתים את ההגמוניה החברתית-פוליטית-כלכלית השלטת. אבל ניתוח כזה הוא פחות רלוונטי בהשוואה נקודתית בין מוספים. השוואה בין מוספים צריכה להיות מקצועית פרופר, לא אידיאולוגית: כיסוי הנושא, העברתו, הגשתו והגימור.

תחקיר מעמיק העלה את העובדות הבאות:

* הרוב הדומם, כלומר הלא מגיבים, לא צריכים להירשם בשום פנים ואופן. כלום. נכנסים ויוצאים חופשי כרצונם.

* הרוצים להגיב צריכים להירשם אמנם, אבל איש לא צריך להזדהות בשמו חו"ח, ואפשר לבחור בכל כינוי ומייל שהוא.

* לא מעניין את איש מי אתם. גם לא אותי. כלומר מעניין, אבל כל מי שרוצה לשמור על אנונימיותו מוזמן לאחוז בה עד הקבר וגם לאחר מכן. 

* אין שום צורך להוסיף תמונה אם אינכם חפצים בכך.
מה שכן - אי אפשר להשתמש בתמונות שאינן שלכם או באנימציות לסוגיהן.

* כן, אם תרצו שני שמות, תצטרכו שני יוזרים. מצדי קחו אפילו עשרה.

* יש שתי אופציות לרסס בקפה, והן הרבה יותר טובות מהפידבליץ בוורדפרס.
ובהחלט, עובדים גם על אופציה לקבל עדכונים במייל (במיוחד לגע"ס היקרה).

* הפלטפורמה הנוכחית, של הוורדפרס, היא של דהמארקר. כזכור לכל, אני והבלוג עובדים של דהמארקר.
בכוונת המערכת לחסל את הפלטפורמה הזו. כמו שכתבתי, היא הייתה זמנית מלכתחילה, עד פתיחת הקפה, רק שהזמניות הזו נמשכה יותר מדי זמן.
תסכימו שאי אפשר ולא סביר להשקיע בשתי מערכות בלוגים. קיבלת אורכה להשאיר אותה פה פתוחה עד יום ראשון. אז תהנו.

עוד שאלות? אשמח לענות או לשאול אם לא אדע את התשובות.

טוקבק
כוס הרעל שלי (כן, נמחקת, מה לעשות, אלו החיים): בשביל לשמוע מה דעתך על מיקום האצבעות שלי או על מנת המשכל שלי אני ממש לא צריכה שתעבור לקפה או לשומקום אחר בו אני נמצאת.

vlvtunderground@gmail.com

אני מביאה את הפוסט מהקפה, עד שילובנו כל ענייני הזהויות. 

שלא באשמתי ושלא לפי רצוני בוטלה ההרצאה שלי היום בוועידת דהמארקר (ההרצאה על גאדג'טים שבוטלה אתמול תשובץ במקומי היום ככיתת אמן).
אז הנה ראשי פרקים מורחבים:

מי אני?
טוב, פה כולם יודעים, לא צריך להרחיב.

על הדרך מעיתונות מודפסת לבלוגינג.
אחד הטיעונים המושמעים נגד תאוות הבלוגינג שלי כעיתונאית הוא - מה זה בלוג לעומת חשיפה בעיתון - שם יש לך מאות ועשרות אלפי קוראים ופה מאות עד אלפים בודדים.
ואני אומרת: העובדה שקוראים את העיתון בו אתם כותבים לא אומרת שקוראים אתכם. כהוכחה אני מביאה את הסיפור הבא:
זה היה בימים בהם הייתי סגנית עורך רייטינג. קבוצת חיילים של גולני כתבו לנו מכתב נורא יפה ובו הסבירו שהם חולים על התחת של העיתון, קוראים אותו מהשער עד לעמוד האחורי וקרועים עליו נואשות, וביקשו עזרה בהפקת עיתון סוף מסלול/קורס/משהו.
נורא התלהבנו ואמרנו יאללה, בואו. מאחר שהגיעו מוקדם בבוקר (חיילים) הייתי היחידה במערכת וקמתי לעזור להם. ניגשתי ואמרתי: "היי, אני דבורית ו…".
שאלו אותי הגולנצ'יקים: מי?
אמרתי: "דבורית".
אמרו לי, לא מכירים. מה את עושה בעיתון?
עניתי: "אני סגנית העורך ומבקרת הקולנוע".
אה? הסתכלו אחד על השני בתדהמה. "לא מכירים. לא שמענו את השם".
כלומר, cover to cover, אבל לא קראו אף לא מילה אחת שכתבתי במשך שנים. מילא לא קראו, לא ראו את השם.
זהו, איי רסט מיי קייס.

למה לכתוב בכלל?
כי יש לכם מה להגיד. כי משהו בוער בעצמותיכם. כי חשוב לכם להתבטא. כי אתם רוצים לנסות לשנות משהו באמצעות מילים. כי אתם גרפומנים. כי יש לכם יחס אירוטי  למילה הכתובה.

(למה לכתוב בלוג?)
בדיוק מהסיבות האלו.

צריך ידע מופלג באינטרנט - טראקבקים, פינגים, Html  יכולות פוטושופ והבנה מה ההבדל בין לינוקס לויסטה כדי לכתוב בלוג?
כל כך לא, שזה מביך. את כתיבת הבלוג התחלתי בעזרת ידע אלמנטרי במחשבים ובאינטרנט. טכנולוגית, לא התקדמתי הרבה בשנה ורבע האחרונות.  פוסטים טכנולוגיים (של אחרים) הם עדיין יפנית בשבילי, ולצערם של כמה מעמיתי המקוונים אפילו לא הפנמתי את מהות הרסס.
מבחינתי - התוכן הוא המלך. יודעים לכתוב? אוהבים לחבר מילים למשפטים - יאללה.
ואם להשתמש במשפט של ריצ'רד מרקס, מנהל מו"פ ב-TNS -
פעם התוכן היה המלך, היום הוא לוח השחמט  כולו.
אני מאמינה בזה בכל לבי.

איך הופכים לבלוגר?
כותבים. כותבים וכותבים. מתמכרים (אבל באופן חיובי). חיים את הוויית הרשת. מנהלים אינטראקציה עם הקוראים. האם מי שמעסיק צבא כותבים, ע"ע ביבי או המועמדים לנשיאות בארה"ב הם בלוגרים? לגמרי לא.

איפה לכתוב בלוג?
אפשר במערכות הבלוגים הגדולות: ישרא, תפוז, רשימות (כן, יש תנאי קבלה ודרוש ניסיון כתיבה מוכח), בלוגלי ועכשיו גם הקפה, שפונה לקהל יעד אחר - מבוגר ומקצועי יותר מאשר המוזכרים בתחילה - ואפשר באופן עצמאי בחלל.

מה זאת אומרת, הסביבה לא קובעת?
כנראה שלא. דומני שולווט היא ההוכחה.

על מה לכתוב?
על מה שאתם אוהבים. על מה שאתם מבינים בו הכי טוב. על תחום או נישה שאין רבים, אם בכלל, המכסים אותם. על עצמכם? רק אם אתם זרובבלה, מרגי, אריאלה, זו ש או דודה מלכה. על סקס? אם אתם הרווק.

כמה לכתוב?
יש אסכולה הגורסת שפוסטים ארוכים מעייפים וממילא מרפרפים עליהם. אני נוטה להסכים, אבל לא יכולה להתאפק לפעמים. אישית אני מעדיפה לקרוא פוסטים של 300-400 מילה גג.

כל כמה זמן לכתוב?
או. אם תשאלו את יובל דרור, הוא יגיד 3-4 פוסטים ביום.
אם תשאלו אותי, אומר - יותר מאחד ארוך ואחד מבזקי ביום זה בלתי אפשרי מבחינתי.
אם תשאלו חלק מהקוראים הם יגידו שגם פעם ביום זה עומס בלתי נסבל.
אם תשאלו את אורי ברוכין או יאמר - לא פחות מפעם בשבוע.
כדי להרגיע את הלחוצים אומר שפעם ביומיים-שלושה זה גם בסדר.
ולא, אף אחד לא חייב להשקיע ארבע שעות  ביום בכתיבת פוסט (חוץ ממני).

איזה פוסטים מצליחים?
מניסיון בשני הבלוגים, הלהיטים יהיו תמיד הפיצוחיים והקלים לעיכול: עשרה דברים על, חמישה דברים שלא ידעתם עלי - פסולי חיתון (העלתי באוב את כל העיר). כן, ברור שגם ענייני התלוש ופרשת מנחם פרי ורמון.

איך לשווק בלוג?
ללנקק את עצמכם, ללנקק ועוד פעם ללנקק. זהו. למי? למוקדי כוח.

טוקבקים, איך להתייחס אליהם?
בזהירות. להשגיח שהיד לא תהיה קלה מדי על האצבע המוחקת, ולקבוע את הגבולות האישיים -  עד כמה אתם מוכנים לספוג. והכי חשוב, להיזהר בכבודם של אחרים.
קראתי במארקר של אתמול את ערן גפן, שסיפר על אחד מאנשי שלמור אבנון עמיחי שהשתלב בין הטוקבקיסטים שסקלו אותו בשלוש זהויות שונות. בעיני, מעשה שלא יעשה. באחד העיתונים האמריקאים פוטר בלוגר על רקע זה.

אבל זה בלוג, אפשר לכתוב הכל!
ממש לא. אחריותו המשפטית והאנושית של הבלוגר שרירה וקיימת. אתם חשופים לכל עניין ונושא משפטי הנובע מכתיבתכם. הצנזור הוא אתם. ראו מה קרה להצינור, בלוג הרכילות הלוהט שנספה בדמי ימיו.

אפשר להרוויח מבלוג?
מנסים, מנסים. יש את עניין בלוגרי תפוז, שעוד לא ברור לגמרי נושא התשלום וכמה גולשים קיבלו בפועל כסף עד כה. יש את הבלוגרים המרוויחים (פרוטות בינתיים) מפרסומות. בלוגר ישראלי (אממ, לשעבר לעת עתה) הכותב באנגלית סיפר לי שהפרסומות מכניסות לו כ-800 דולר בחודש. פרז הילטון הרכילאי האמריקאי עושה כסף. אני מוצאת בבלוג חלק מפרנסתי.

ומה עם האובססיה? ואם מתמכרים?
כן, זה קורה, בשלבים מסוימים של חיי הבלוג (התחלה, נקודות מפנה וגו') יכולים בלוגרים (בעלי הנטיות האובססיביות מלכתחילה) למצוא את עצמם חיים סביב הבלוג 24/7. צריך לנשום עמוק ולהירגע. או להיעזר בטיפול. כלשהו.

ואם פתאום יש לי בלוק כתיבה?
קורה לכל כותב. עיתונאי/סופר/בלוג. קחו יום/יומיים/שלושה חופשה, והוציאו לעצמכם צו הרחקה מהמחשב. לכו לים, צאו לטרק במקורות הירקון. קרצפו את התריסים. משהו. תראו שתחזרו כמו חדשים.

ואם ממש ממש ממש נמאס לי?
אז תפסיקו לכתוב. בלוג זה fun, וברגע שהוא הופך למטען - חבל על הזמן.

vlvtunderground@gmail.com

אחרי שנהג המונית כשל בדרכו והגיע כמעט עד סדום (כמעט, אמרתי כמעט) הגעתי מתנשפת, בעשר בבוקר לאולם האירועים אווניו שבקריית נתב"ג (בפעם השנייה בתוך חודש). עשר בבוקר היה המועד בו הייתי צריכה להתחיל את כיתת האמן על כתיבת בלוגים.

לשמחתי ולצערי, תור אימים לרישום לכנס השתרך בכניסה. תוך שעה בערך הכל הנרגע, וב-11:30 התחלתי לדבר. הכיתה התמלאה במהרה, עדיין לא היה אינטרנט (הנה, עכשיו יש!), אבל הייתי ערוכה עם שלל הניירות שלי. ככה זה, בלוגרית אובססיבית ואינטנסיבית עם פז"ם של שנה ושלוש עדיין לא יכולה לעמוד בלי פרקר ביד וערמת ניירות, גזירי עיתונים ומראי מקום ממורקרים לצדה.

כן, לא ממש הבנתי שאנשים יוצאים ונכנסים, שזו הדינמיקה בכנס שכזה אז נלחצתי, ומדי פעם, בדיוק כמו הלפ טופ שלי לקיתי בקיפאון רגעי. כל קימה שכזו של מישהו זעזעה אותי קלות, תוך שאני אומרת לעצמי, יאללה, תתארגני על עצמך, אנשים מחכים. 45 דקות נמשכה הכיתה, תוך שאני נצמדת לכותרות הביניים הבאות:
מי אני?
על הדרך מעיתונות מודפסת לבלוגינג.
(למה שווה לעיתונאים לכתוב בלוג)
למה לכתוב?
(למה לכתוב בלוג?)
איך הופכים לבלוגר?
איפה לכתוב בלוג?
על מה לכתוב?
כמה לכתוב?
כל כמה זמן לכתוב?
איזה פוסטים מצליחים?
איך לשווק בלוג?
טוקבקים, איך להתייחס אליהם?
אחריותו המשפטית והאנושית של הבלוגר.
האם אפשר להרוויח מבלוג?

כמויות האנשים שמילאו את המקום בצהריים היו מדהימות - לא, ממש לא עיתונאים, אבל בהחלט אנשי היי טק וגו'. מראה מרענן ביותר למי שרגיל לבלות בכנסים, מסיבות ואירועים עם הקולגות. 

אחרי ארוחת הצהריים (אבל למה בעמידה למה, לא ברור לכם, מארגנים יקרים, שהאוכל מגיע לירכיים?) התיישבתי באולם הגדול, מצד אחד כותבת פוסט בחושך, ומצד שני מנסה להקשיב (בהצלחה מזערית) לנעשה על הבמה - כמה חברות מציגות את הסטארט אפ הבא שלהם. 

ונעבור להצהרה המרכזית והדרמטית הנוגעת לעולמי הצר:
עוברים לקפה מארקר. כולם.
די, אני לא יכולה לגרור את ישרא בלוג לנצח, עם כל הערכתי וחיבתי. הקפה הוא הבית החדש לו אני מחכה בעצם מאוגוסט, החודש בו עלה הבלוג פה.

אז בבקשה, תתארגנו. ממחר בקפה.
וזאת הכתובת החדשה.

נחמד שם. באמת.

בעניין הזדהות/אנונימיות, הנה התשובה של אדם שוב, עורך הקפה:
אין חובת הזדהות בקפה - יש חובת הרשמה. אפשר להירשם תחת כל יוזר פיקטיבי אפשרי, לכן הטיעון מטופש. איש לא מאבד את האנונימיות שלו.

lvtunderground@gmail.com
 

בהמשך לדברי אני יוצאת הבוקר לוועידת האינטרנט של דהמארקר.
ב-10:00 אעביר סדנונת - איך לכתוב בלוג, ולאחר מכן אקשיב, ככל שאוכל, להרצאות.

ב-19:45 כבר אהיה במרכז הבינתחומי באירוע מדברות מהבטן, במסגרת חודש האישה של עיריית הרצליה.
לב"ג תנחה ואני אשתדל לא לדבר מהבטן דווקא, אלא מהגרון, נראה לי יותר הולם. 

אם אוכל אעדכן את הבלוג מהוועידה. אם לא, מחר בבוקר, פלוס לו"ז עדכני.

הבוקר הספקתי להתעצבן מהדיווח על מינוי דיינים לבתי הדין הרבניים. כן, בהחלט פמיניזם ביהדות. 

מזמן לא עשיתי בדק מנויים, אבל העיתון שמגיע אחרון בבוקר, ובהפרש ניכר הוא דווקא ידיעות.

איך היה בקוקטייל שפתח את הוועידה אמש?
ראשית היה חשוך עד מאוד, כך שההשקעה באאוטפיט (ועוד חצאית!) הייתה ממש מיותרת. התמנגלתי קלושות, כלומר דיברתי עם שלושה אנשים איתם אני מדברת גם ביומיום במסגרת העבודה או קשרי החברות/מסנג'ר, ראיתי את עמוס שוקן אבל הוא לא ראה אותי, וגם את רני רהב. כנ"ל. שתיתי שמפנייה בכוס יין, לא נגעתי בתקרובות הזעירות שנעו על מגשים בידי דיילי האירוע מאחר שחשדתי שמסתתרות בהן חיות קטנות, והרעש היה גדול מכדי לקבל חוות דעת מהימנה מנושאיהם. בתום שעתיים החתמתי כרטיס בכניסה וחזרתי לחוף מבטחים. נראה לי שמיציתי את חובותיי החברתיים לשנתיים הקרובות.

לפני פיזור
רשימת המבקשים לכתוב פוסטים כה ארוכה עד שאני יכולה לצאת לכנס של שנה.
!Not
נראה לכם?

vlvtunderground@gmail.com