דירה #1

בן זוגי נסע להודו. לא עבר חודש מאז שעברנו לגור ביחד, וכבר התעופף הוא לטיול ממושך, משאיר אותי עם דירה שקטה כמו המוות עצמו. כל כך שקטה היא, שאפילו חברתי עם הפרעות השינה שגרה בשומרון מול הר, מצליחה להרדם אצלי. כיוון שצריך משהו שיסיח את דעתי מהשקט התהומי, חזרתי לשמוע מוזיקה ברצינות, כמעט כמו פעם. יש לי בעיה עם מוזיקה. מצד אחד, קשה לי להגיע לדרגת הריכוז שצריך כדי ממש ליהנות ממנה. מצד שני, אני חושבת שזה ממש לא מנומס להשאיר מוזיקה בתור רקע בלבד, ומוזיקה שנוצרה כדי להיות רקע, לא אמורה להישמע בכלל [ע“ע גלגלץ]. מצד שלישי, אני מאוד ביקורתית כלפי מוזיקה, ויש לי דבר רע להגיד על כל מה שאני שומעת. מצד רביעי, אני מאוד ביקורתית כלפי עצמי, באשר לאיזה מוזיקה אני אמורה לשמוע, מה העולם הרחב צריך לדעת שאני שומעת, וכיו“ב.

ועדיין, הבדידות מכה בי ללא רחם. כי היפי שניגן על תוף מרים מול רשמקול לפני שלושים שנה לא ממלא את החלל שבן זוגי השאיר אחריו כשנסע. יצא לי לדבר איתו שיחות וידיאו ומסנג‘ר בודדות. כלומר, עם חבר שלי, לא עם ההיפי. זה כמובן נחמד וטכנולוגי מאוד, אבל מה זה שווה כשבסופו של יום אני הולכת לישון לבד? ולפניי עוד עשרים וחמישה לילות כאלה. לילות של בדידות, של חרמנות ללא מענה, של שיחות אינסופיות בלופ עם אחד האנשים הפסימיים והמדכאים ביותר שיצא לי להכיר - אני.

בגלל הבדידות, עשיתי מעשה ואירגנתי בעצמי ערב נעים לחבריי. כל חיי קיויתי שתהיה לי הזדמנות כזאת, ממש לארח. זה אף פעם לא יצא, או לא יצא טוב. כשגרתי עם אמי, התביישתי להביא לשם אנשים. בגלל האם עצמה, ובגלל ערימותיה הכבירות. כשבן זוגי העניק לי לראשונה את המפתח לדירה שהייתה לו אז, התלהבתי מזה ורכבתי על השוונג, הפכתי את דירתו לנקודת איסוף ומפגש של חבריי, עד שהגיע יום המשבר שלו. הוא הגיע הביתה וגילה שמונה טינאייג‘רים [כולל אותי] ישובים אצלו, צועקים הערות גסות לנשים שעוברות ברחוב, מנסים ללעוס את החפצים שלו. פניו היו עגומים, ובמקום לחזור הביתה, הוא הלך להעביר את זמנו בפיצוציה הקרובה עד שכולם יתפנו לו מהבית. אחרי השטיפה שקיבלתי ממנו באותו יום לא היה לי אומץ אפילו להזמין את עצמי לבקר אצלו.

אז איפה הייתי? סיפרתי על ערב התרבות המרתק שנערך בביתי. היה נעים ביותר, החברה הייתה תרבותית, הבירות הספיקו בדיוק, ושיחתנו האינטלקטואלית נסבה סביב אספקטים שונים של תעשיית הפורנו. כל הזמן התרוצצתי והבאתי שתיה וחטיפים והייתי מרוצה שכולם מרוצים. קיבלתי ביקורות טובות על הדירה ועל האירוח, וכבר חשבתי שאוכל לפתוח מסורת שכזו, אלא שאז התוודעתי לשכנה.

השכנה הגיעה למחרת, עיניה נפוחות. ”אני השכנה מלמעלה“ הציגה את עצמה. ”מה שעשית פה אתמול, פעם אחרונה שאת עושה את זה!“ הבהירה לי בתקיפות, ואז התרככה. “זה היה נורא! הקולות, הריחות! הכל חדר לדירה שלי, אל תעשי את זה שוב, בבקשה!“
הרגעתי אותה, אמרתי לה ”טוב, טוב, לא עושה פה כלום יותר, חנוכת בית, וזה.“

יום אחרי זה, שוב הגיעה השכנה. דחפה את אפה מבעד לסורגי חלון דירת הקרקע שלי: “רק באתי לוודא שאת לא מתכוונת לארח פה גם היום. פשוט ראיתי שסידרת את הרהיטים בחצר…“
הבטחתי לה שלא, לא הערב. אבל אם היא תחדור שוב לטריטוריה שלי כדי “לוודא“ שאיני מתכוונת לארח שוב, אדאג כבר באותו הערב לארח בביתי מסיבה של חמישים אנשים (אין מקום ליותר מזה), מערכת הגברה, ולהקת הפאנק הישראלית הגרועה ביותר שאמצא.

דירה #2

ובנוסף להכל, אמא שלי טסה לחו“ל. כן, גם אמא שלי! אחרי עשרים שנה, היא לקחה ממני הפסקה בפעם הראשונה בחייה. נסעה לשבועיים לגרמניה בלעדיי, עם איזה חברה רוסיה שלה. היא התקשרה אליי, ונשמעה ממש קורנת. מוזר, איכשהו שיחות מחו“ל תמיד נשמעות חיות יותר, כאילו הן מגיעות באיכות גבוהה יותר משיחות פנים-ארציות. השיחה התנתקה באמצע. היא לא חזרה. אפילו להצקות היומיומיות שלה אני קצת מתגעגעת. אמנם נודניקית היא, אבל דואגת לי. זה עדיף מאשר אף אחד.

אמא השאירה אחריה מוזיאון בקופסת שימורים. מספיק חפצים כדי למלא אחוזה, בבית של חדר וחצי. אין לי יותר מדי מה לחפש שם, רק מכונת כביסה. איני רוצה לבוא לשם. איזו מין חווייה זו תהיה לשבת מול המחשב עד חצות הליל, בלי רוסיה עצבנית שצועקת עליי ללכת לישון כבר? זה רק ידגיש את המחסור בבני-אנוש.

דירה #3

בן זוגי גר קודם בדירת חדר מתפוררת, ואני איתו.
מדי פעם היה מתקשר לבעל הבית. ”תקשיב, יוצאים בברזים מים חומים ויש סתימה באסלה!“ ”שמע נא, התקרה מתפוררת ונוטפת!“ ”הומלסים הקימו מאחז בחצר!“

בעל הבית היה עונה בהתחלה - ”כן, מחר, בסדר, אחזור אליך“. ולא היה חוזר.
בהמשך, הוא פשוט הפסיק לענות. חשבנו שיתקשר אלינו ביום שיסתיים החוזה וידרוש את המפתחות חזרה. אבל, הפלא ופלא, זה לא קרה. ואפילו יותר מכך: כשבן זוגי התקשר אליו, הייתה דממת אלחוט. ההודעה שהשאיר לו, לא נענתה מעולם. בעל הבית נעלם. לא שמענו ממנו עד שבן הזוג טס לחו“ל.
דירת החדר על כנה עומדת. ריקה כפי שהותרנו אותה. חלל ריק שמבוזבז במרכז תל אביב.

והנה, תקועה אני בארץ, עם שלוש דירות. קודם היו לי ידיים ומחסור באגוזים. כעת ידיי נכרתו, אך האגוזים בשפע.

אם מישהו מעוניין בדירה ללילה, אני מוכנה להשכיר! זה כמו מלון עם חדרים לפי נושאים.
יש דירה באווירת ”מאורת סטודנטים בורגנית“, עם מזרון על הרצפה וריהוט קומפלט.
יש דירה בסגנון ”אספנות סובייטית כפייתית“, מומלץ, אותנטי מאוד! יש שם כל כך הרבה חפצים שלא תצליחו למצוא את עצמכם!
יש דירה עם אופי “הבוהמה הצנועה של שינקין“. יש בה מרצפות מצוירות! וזה, בערך, כל מה שיש בה.

עוד יום בטבלת היאוש.

בני האדם, עושה רושם, אינם משתכנעים ממנגנון ההגנה הזה. הם מנשנשים את השום בשמחה, על החומרים הדוחים בו, על טעמו התוקפני. בני אדם לא אמורים לאכול שום. לא ברור מה גרם לאדם הקדמון להוציא שום מהאדמה, לחשוב ”היי, בוא נאכל את זה!“ אפילו שהכלב שלו לא מוכן לאכול כזה דבר.  

אבל בני אדם אוהבים שום, וזו עובדה. זו תופעה, זו צרה, זה מסריח. אוהבים אותו קשישים עולים חדשים. אוהבים אותו צעירים נמהרים ומרוששים. אוהבים אותו הורים בני גיל המעבר אשר חיים בניחותא בכפר. שום זה כמו סוג של קרוקס.  

השום שבפנים  

בואו ואספר לכם סיפור מימי התיכון. היו לנו תלמידים מסריחים בכיתה. ולא פלא, היינו סוג של כיתת ”מחוננים“. היו אצלנו אנשים שקריאת אנציקלופדיה נראתה להם תחליף ראוי למקלחת. כיוון שהחנונים והמצחינים ביותר ישבו בקדמת הכיתה, המורים סבלו מכך במיוחד. על כן, המחנכת עשתה לנו שיעור מיוחד: שיעור על ריחות האדם! במיוחד בשביל זה הזמינה את ”חדר המולטימדיה“, הכינה מצגת עם מיטב האפקטים של פאוור פוינט, והושיבה אותנו לצפות בזוועות מוקרנות על מסך ענק.  

ואז היא לימדה אותי דבר חשוב שנותר טבוע במוחי הקטן והלום הטראומה. היא לימדה אותי איך פועל סרחונו של השום, סרחון שאי אפשר להדוף גם על ידי המסטיק החריף ביותר, גם על ידי עשרים צחצוחים עם מברשת שיניים רוטטת. כי השום גורם לך להסריח מבפנים. כשאתה אוכל שום, הוא מגיע למערכת העיכול. במערכת העיכול מתפרק השום למרכיביו, והם מפעפעים לזרם הדם על מנת לשמש כחומרי הזנה. בנוסף, מפעפעות לזרם הדם מולקולות הסרחון של השום. לא ידוע לי אילו חומרים אלה בדיוק, אבל מה שבטוח – הם מסריחים. אחרי זה מגיעים תאי הדם אל הריאות, שם הם אוספים חמצן. בהזדמנות, מולקולות הסרחון נכנסות אל הריאות, ועם כל נשיפה שנושפים, נפלטות המולקולות אל חלל הפה שלנו והחוצה ממנו ויוצרות סביבנו אטמוספרה של גועל נפש ירקרק. וזה ממשיך ומתרחש במשך שעות ארוכות אחרי שאכלת אותו, עד שזרם הדם מתנקה סופית.  

התמונות והקולות נחרטו בזכרוני, וכעת כל פעם שיוצא לי לפגוש שום אני מדמיינת אותו מתחיל לזרום לי בזרם הדם ומשתלט לי על הריאות. זה דוחה אותי מאוד, ואני מעדיפה כבר להשתמש במיכל תרסיס K600 בתור משאף. אך לעתים קורה ואני אוכלת אותו בלי לדעת - בימינו הרי דוחפים שום לכל מקום. ואחרי שאני אוכלת אותו, הצחנה הפנימית מכניעה אותי. ברור שאיני מריחה את הסרחון עם עצמי. זה מין קטע של בני אדם, לא להריח שהם מסריחים. זה מסביר מדוע רוסים מסתובבים בעולם מבסוטים לחלוטין כשהם מריחים כמו וודקה, בצל וזיעה. אבל אני כן חשה את הסרחון שחולף לי בגרון. וכשזה קורה, אני מדמיינת כאילו מישהו ממש עושה לי הנשמה, נושף לתוכי הבל פה מצחין. והכי גרוע: שהבן-אדם הזה שנושף לי לתוך הגרון – הוא אני! הזוועה גורמת לי לנעול את עצמי בבית ולא לצאת עד שאני בטוחה כי חלפה הצחנה.  

משום מה  

אחת הבעיות בעולמנו היום, היא פופולריותו של השום. אני לא יודעת מדוע אומרים ששום זה כל כך טעים ומדהים. אולי תגידו שאיני אנינת טעם, אבל בקלות הייתי מוותרת עליו. למרבה הצער, אני בודדה במערכה. כי אתם כל כך אוהבים את זה, שלא מוכרים כלום בלי שום. בשר, דגים, סלטים, רטבים… אני בטוחה שאפילו בגלידות מכניסים איזה כפית אבקת שום ככה, כי זה מה שהקהל אוהב. זאת הבעיה עם אכילה בחוץ. כל המנות במסעדות מבוססות על שום. התפריטים מכילים וריאציות שונות של שום. זה אולי לא כתוב כך, אבל לזה הם מתכוונים. קותלי שום בתיבול רצועות אנטריקוט. מחית שום עם תוספת מאפה גבינה. סלט שום ים-תיכוני בציפוי קונפי פסיפלורה וחצילים.  

כך אפשר לצאת לדייט רומנטי עם בחורה, להאכיל אותה במסעדה, להביא אותה הביתה, ולמחרת בבוקר לשלוף את מסיכות האב“כ מהבוידעם מפאת הענן שתפלוט סביבה כשתגיד ”בוקר טוב!“.  

ארוחה מפסקת  

לפני כניסת יום הכיפור דחפו לי שום לאוכל בעל כורחי. חברה שלי לקחה אותי למזללה שהלהיבה אותה: ”אוליב“ שברחוב לילינבלום, ת“א. המקום היה, כפי שאומרים בעגת העם, מפוצץ באנשים. כבר כשנכנסתי, הותקפתי בניחוחות מפתים של טיגון, שמן זית, ושום. מממ, שום.  

ישבנו וחיכינו זמן רב עד שהתפנו להאכיל אותנו, כיוון שהעובדים בודדים היו, והקהל רב ורעב. הסתכלתי מרותקת בעובדים. הם נראו לי כמו העובדים האומללים ביותר שיכולים להיות ערים בשעה הזאת. לילה מאוחר, הם לבושים בתלבושת מטופשת, וצריכים לעבוד בשיא המאמץ והמהירות, כנראה תמורת לא הרבה מעבר לשכר מינימום. הם התרוצצו בחריצות כמו נמלים על פרוזאק. הם היו בתזזית לא-אנושית. יכול להיות שהמשכורת שלהם כוללת פרט לשכר מינימום גם אספקה בלתי מוגבלת של סמים ממריצים?  

בתפריט היו מגוון סלטים, כריכים ופסטות. בהמלצתה של חברתי הזמנתי פסטה, וכך גם היא. אני הלכתי על הבולונז, והיא הלכה על פסטה ”רוזה“, כלומר פסטה ברוטב שמנת-עגבניות. ראינו איך מכינים לנו אותן. זה נראה כמו בישול בFast Forward-. תהינו מה זאת האבקה הלבנה שנשפכה בכמות רבה אל המחבתות, כפית, ועוד כפית, ועוד כפית… האם זה מלח? זה הרבה יותר מדי!  

הפסטות היו טעימות, לא אכחיש, והן התיישבו בקיבתנו בנעימות אחרי הבירות ששתינו קודם.  

מאוחר יותר, במונית השירות, אף אחד לא רצה לשבת לידנו.  

בבוקר שאחרי הבנו שהאבקה הלבנה המסתורית הייתה שום מרוכז. היינו מורעלות. אני קיבלתי את יום הכיפורים עם הבל פה רצחני כל כך, שהרגשתי לא נעים לדבר עם בני אנוש אפילו בטלפון. לרגע הייתי מרוצה שבן זוגי בחו“ל: הוא לא צריך להריח את זה. חברתי רגיזת-המעי התלוננה על כאבי בטן.  

ומאז, איני מעזה יותר לאכול בחוץ יותר! בשום מקום! שלא ידחפו לי כל מיני תבלינים שיכולים לשמש כמו חומר הדברה! יותר לא אוכל כלום בלי לדעת בדיוק מה הכניסו לתוכו! מעתה, אוכלים רק בבית! כלומר, חוץ מסושי. הרי בסושי אין שום. ועוגות. ופיצה. בפיצה אין שום, כמעט. נכון?  

לחבק את המטקבק

והיום, את פינת ”לחבק את המטקבק“ – אקדיש למטקבקים שלא אהיה מוכנה לחבק אפילו עם מקל. אני מדברת פה על מגיבים אווילים כל כך, שהם גורמים לי להתגעגע לבני דודיהם הרחוקים, הנודניקים האינטיליגנטים [כפי שבני אדם הם בני דודים ביולוגיים של הבננה]. יש מטקבקים שקולים ומשכילים שגורמים לי להרגיש רע עם עצמי. אך יש מגיבים אחרים שגורמים לי להרגיש רע עם האנושות. עם הנוער של ימינו. עם מערכת החינוך. היכן נעלמו תבונה, השכלה, דרך ארץ, יכולת בסיסית להבחין בין א‘ ל-ע‘, בין ט‘ ל-ת‘? אני מרגישה בושה שאני קהל היעד של כאלה.
אפשר לפגוש אותם בכל מיני מקומות. לאחרונה אני פוגשת אותם בעיקר בטוקבקים לקטע וידאו שלי, שנחתך מ“מיי-בלוג“ והועלה ל-msn.
לפניכם כמה תגובות נבחרות.
 
תגובה מאת ”ישראל“ עם הכותרת ”איזה מסריחה“:

”את יושבת לי באסלה הלוואי שיעיפו אותך מהתוכנית תראי איזה משקפיים יש לך לא מעולם הזה איזה שיער מי רוצה אותך הכלל כל העיר שלי תצביע להדחתך שבוע הבא את תודחי מילה שלי שבי באסלה זה טוב אל תקומי משם“

תגובה של ”מסתורי“ עם הכותרת: ”אם את כבר משדרת בשרותים“

”תראי אם את משדרת תמיד בשרותים תראי פעם אחת תתחת באיזה בלוג“

אבל אני לא רק מתלוננת עליהם! גם תגובות יפות אני מקבלת, כמו התגובה הזו עם הכותרת ”מת אליך אלירזין“:

”וואלה איזה פרח את תאמיני לי תפסיקי לשדר מהשירותים כבר לא מתאים לך תעברי למרפסת או חצר למטבח או לסלון אבל רבק שרותים דיי מכווה לראות אותך במקום אחר בבלוג הבא שלך באהבה אורי אוחיון“
 

ולעתים אני חושבת, אולי הם רק עושים את עצמם? אולי זו כמות גדולה של אנשים שמתבדחים, שמצחיק אותם לכתוב עם שגיאות כתיב? או אולי… אולי הם עילגים רק בכתב, ובמציאות הם רהוטים ושנונים? מפחיד אותי שמא אפגוש אחד כזה כשאני לבד בסמטה חשוכה. שיעמוד, יזיל ריר, לאט לאט יבין מאיפה הוא מכיר אותי (עא! מהתלוויזיע!), ויתחיל להלום בי עם שרפרף, סתם כי לא מוצא חן בעיניו איך שאני נראית.
 
נו, לא נורא.
הישארו עמי, בפוסט הבא אדבר על שום!