כשלונות
הלו? יש אולי דוקטור בקהל? הלו?! אני סובלת פה! יש לי לבטים! התסבוכות שלי אינן נפתרות מעצמן ועליי לקבל סיוע רפואי! ואני גם לוקה בסימפטומים של שכר דירה - זוהי מחלה מסוכנת מאוד שמשאירה כיסים ריקים!
הכל התחיל כשהתחלתי ללמוד. זה קרה לפני חודש בדיוק. איזה כיף. הלימודים מאוד מעניינים, מאתגרים ומגוונים. אלא מה, מאז שהתחלתי ללמוד, כמעט ואין לי חיים מחוץ לשיעורי הבית. אתם בטח מזלזלים: מה היא מתבכיינת, כולה לומדת עיצוב גרפי. אז שתדעו לכם - לגזור מלבנים בגודל 1X3 סנטימטר ולהדביק אותם על בריסטול בגודל גיליון בצורה של טמפון, לוקח המון זמן! והסמסטר, אני לומדת עשרה קורסים שונים ומגוונים, בשבעה מתוכם צריך להגיש שיעורי בית מדי שבוע. ואסור לאחר, ואסור להגיד ”אופס, שכחתי, אביא בשבוע הבא“, כי רוב השיעורים בכיתה מבוססים על מה שעשינו בבית. וגם אי אפשר להעתיק, כי זה עיצוב פה, לא משוואות.
וכך, מאז שהתחלתי ללמוד, אין לי זמן לפעולות סתמיות כמו שינה, אכילה ונשימה סדירה. הדבר מותיר אותי במצוקה כלכלית. אין לי זמן לעבוד בשום דבר. אפילו לכתוב איני מספיקה, וכך נותר הבלוג הזה עצוב ומיותם משך זמן רב [אין זה אומר שאני לא אוהבת אותך בלוג יקר!].
האמת, גם אין לי תאי מוח אפורים הפנויים לכתיבה. את כל האנרגיות שלי אני מבזבזת על רעיונות לשיעורי בית. ועד כמה שבא לי לעשות דברים אחרים, הלימודים עכשיו הם בחשיבות עליונה. ראשונים בסדר העדיפויות. פעם כבר זנחתי לימודים, ואני לא יכולה לעשות את זה שוב. לכן חשוב לי מאוד להשקיע. המטרה שלי היא שעוד ארבע שנים יהיה לי מקצוע, אינשאללה.
אבל איני מסוגלת להסתכל כל כך רחוק. בינתיים אני תוהה מאיפה שכר הדירה של דצמבר ישלם את עצמו.
כן לשפגט
תנו לי לספר לכם סוד. מאז שנת 2004 אני כותבת בנענע, בעיקר תחת שמות בדויים, בעיקר במדור הנוער ”ג‘נענע“. אמנם היה לי אישור עבודה, תקשורתי אפילו, אבל התביישתי. לא רציתי שהמפקדים והתלמידים שמסתובבים לי בין הרגליים ידעו מה אני עושה בזמני הפנוי. וכך נשארתי עד עכשיו. וכעת אני יכולה לצאת לאור, אבל מפחדת. פתאום כשיש לי את היכולת להיות אני, אין לי אומץ. מפחדת מה יגידו, מה יחשבו עליי. ולכן אני נשארת תקועה במקום וקוברת את הראש שלי בערימה של גזירי נייר עיתון.
אלא מה, השבוע קרה בג‘נענע דבר מוזר. נערה בת 16 בשם כרמי הגיעה משום מקום וקיבלה טור אישי. כלומר, היא לא הגיעה משום מקום. היא הגיעה מישראבלוג. ”יש לה בלוג מאוד מצליח“, נכתב עליה בהפצעתה הראשונה לעולם. וואלה, כבר חודשיים שלמים באוויר. מעניין רק שאני לא שמעתי על הבלוג שלה לפני שראיתי את הטור. איני יודעת אם זה יהיה משהו קבוע או גחמה חד פעמית, אבל אם זה מעבר לגחמה חד-פעמית, זה מביא לי את הסעיף. מקפיץ לי את הדם בורידים. מרתיח לי את הפיוזים. בלוגרית כמעט אנונימית מקבלת טור אישי בג‘נענע? פחות הולם מזרובבלה מקבלת בלוג בדה-מרקר!
כרמי אמנם מסוגלת לכתוב. הרבה. כך נראה לפי ההספק בבלוג שלה. אבל אני יכולה עכשיו להגיד לכם בעל פה שמות של עשרה בלוגרים ובלוגריות מישראבלוג שכותבים יותר מצחיק ומעניין ממנה.
יכול להיות שאני סתם מתעצבנת לריק ושזה היה ניסוי חד פעמי, ואולי בכלל כדאי שאדבר עם העורך, לבדוק מה המזימות שהום זומם. בינתיים, אשלח אתכם להתפנן על תמונות של כרמי.
התמונה לקוחה מהפוסט הזה, בו יש עוד תמונות רבות בסגנון.
וזכרו, ילדים, היכולת להצטלם בשפגט עוקפת בסיבוב דברים כמו ותק וכישרון. זה, והורים שיש להם בנק.
לא לוידיאו
דחיתי הצעה של flix, אתר הוידאו של תפוז. flix הוא אתר ירוד ופופולרי, שברגע זה מככב בדף הראשי שלו סרטון שבו טינאייג‘ר עומד בתחתונים מול כיור ומנפח בועות סבון. כזה הוא flix. לא מתוחכם במיוחד.
הציעו לי להשתתף בסרטונים שנעשה יחדיו, והיה לזה פוטנציאל להיות מגניב. אבל אחרי מחשבות והתלבטויות, החלטתי שזה משהו שעדיף לי לוותר עליו. הגיע הזמן שאתפתח לכיוון יותר רציני, של כתיבה, יצירה ומחשבה. לעשות שטויות מול מצלמה זה לא הקטע שלי. ובכלל, אחרי שעשיתי את זה בטלוויזיה [“מיי בלוג“ בערוץ 2, עוד שבועיים אני משתתפת בגמר], זו רק תהיה הידרדרות לעשות זאת באינטרנט. בכלל, מעולם לא אהבתי את הטרנד הזה של סרטון דל איכות לכל גולש, סטייל youtube. מעולם גם לא אהבתי את תפוז וכל מה שקשור לפורטל המסורבל הזה. אז, הלכתי אחרי הלב ופשוט אמרתי לא.
אני מקווה שעשיתי את הבחירה הנכונה. אני יוצאת כביכול מנקודת המבט שזה ”לא לרמתי“, כשבעצם מי אני? כולה כתבת זוטרה שכותבת במקומות בהם הקוראים אינם יודעים לקרוא, כולה מתמודדת בתוכנית נוער בטלויזיה שאף אחד לא צופה בה, בלוגרית מחוסרת השראה, סטודנטית שנה א‘. יש אלפים כמוני. אני פארש. ואין לי איך לממן את הדירה שלי בדצמבר.
רגע, עוד לא סיימתי! הנה תרגיל בסיסי ברישום שעשיתי. רישום גורם לי להרגיש טוב עם עצמי. סוף כל סוף משהו שאני טובה בו.

כשלון (1)
מדי פעם מגיעה לי במייל בקשה בודדה לציור קיר. כמה עולה, הם שואלים אותי. אני נוקבת במחיר שאני לוקחת, מחיר נמוך פי שש ממה שכל אחד שמצייר ברמה שלי לוקח. ואז הם עוד מנסים להתמקח איתי. יקר להם. אפשר להבין אותם. אחרי הכל מה זה ציורי קיר? מותרות חסרות תועלת. אני לא מתאמצת להתמקח חזרה. לא רוצים, לא צריך. אם אני מורידה את המחיר בעוד מאה, מאתיים, שלוש מאות שקל, אני יוצאת מופסדת. כי חומרים עולים כסף.
מי אני, מה אני, פלוץ נידף ברוח, אף אחד לא מכיר אותי, פרסום בבלוגים לא עובד.
פרסום בבלוגים
כולכם שמעתם על חברת Twisted ששלחה מוצרים לבלוגרים. היא ניסתה לשלוח לי מוצרים זמן רב. כל הזמן קיבלתי מיילים וטלפונים מהם באשר לחבילה. התקשר אליי פעם אחת שליח מטעמם, שואל ”מיכל? מתי תהיי פנויה לקבל את החבילה, מיכל?“
הסברתי לו שאינני מיכל. אחרי זה שוב קיבלתי מייל מטעם החברה בזו הלשון: ”שלום מיכל או בשמך האינטרנטי הידוע זרובבלה“
מה? מיכל? אני לא מיכל! מעולם לא הייתי מיכל, ולא אהיה מיכל. גם אם אתאמץ להיות מיכל, לא אצליח. מעולם לא הייתי מעוניינת להיות מיכל. מעולם לא ציינתי שקוראים לי מיכל. אין לי שמץ של מושג מאיפה הם קיבלו את הרעיון שאני מיכל.
מאז שהעמדתי אותם על טעותם, הם לא מנסים שוב לשלוח אליי שום מוצרים.
עם זאת, אשמח מאוד לקבל מוצרים ולכתוב עליהם בבלוג שלי! זה יכול להיות אחלה פרסום! תנו לי דברים חינם. בבקשה. בבקשה?
כשלון (2)
אז הלכתי לייחצן מסיבת אייטיז מחורבנת תמורת דמי כיס. טיילתי, חילקתי פלאיירים, ברחתי מהאזור, שלא יחשבו לרגע שאני קשורה למסיבת האייטיז בדרך כלשהי. אני לא אוהבת את עניין האייטיז. תקופה מחורבנת, מוזיקה מעצבנת. הדבר היחיד שמחבר אותי לאייטיז, הוא שנולדתי באייטיז. זה היה אמור להיות ליין חדש ומבטיח. כלומר, מבטיח לי דמי כיס קבועים. ואז, כצפוי, אף אחד כמעט לא בא למסיבה, הליין בוטל, והנה שוב תקועה אני בלי דמי כיס. והדירה, היא לא משלמת על עצמה. חבל.
עצות כלכליות לסטודנט הצעיר
אני כותבת אליכם משסיימתי את שבוע הלימודים הראשון שלי, שבוע לימודים מעורר השראה ופאניקה. התחלתי ללמוד עיצוב גרפי בשנקר, למי שמתעניין. כל יום שעבר, הכיסים שלי גירדו יותר ויותר. חשבון הבנק שלי פרע כסף מהפקדון בלי שביקשתי ממנו. קופת החזרזיר הריקה שלי ניסתה להתאבד בקפיצה מהמדף.יקר להיות סטודנט, מסתבר. ידעתי שזה יעלה הרבה, אבל לא תיארתי לעצמי שזה יהיה כל כך כואב. כל שיעור חדש, הגיע מורה חדש, שבא עם רשימת מצרכים שאינה נגמרת. זה רוצה עפרונות בגוון ספציפי של אפור, ההוא רוצה נייר כרומו, פרגנט, עיתון, בריסטול, A4, A3 עבה, קרטון ביצוע, הזאתי רוצה שנתחיל לקנות ספרים, ועוד אחד רוצה מין סוג מיוחד של דבק גומי עם מדלל מיוחד, וגלגלת קטנה. וכל אחד מסיים את רשימת הציוד שלו עם ”אה, ושכחתי, תביאו לשיעור הבא גם סט של צבעי גואש / קרש חיתוך / חללית, זה לא יקר, שלושים שקל ככה, זה מחזיק הרבה זמן, זה משתלם.“ כן, שלושים שקל בנוסף לאלף שיעלה לנו כל שאר הציוד שצריך לקורס הזה.עקב הזוועה, החלטתי לנסח שלל עצות כלכליות לסטודנט הצעיר. יש לי עוד הרבה מה ללמוד, אבל זה לא ימנע ממני ללמד*!
*כך חשבו גם בצה“ל, ושלחו אותי ללמד תלמידי תיכון בגילי פיזיקה ומתמטיקה, בלי שהייתה לי אף הכשרה מינימלית להוראה. זה לא פעל.
בואו מיואשים.
כשאתם מגיעים ליומכם הראשון ללימודים עולצים ומרוצים מהילקוט המלא בכל-טוב שלכם, אתם טועים. נראה לכם שעשרים מחברות, דפדפות וקלסרים, יומן של בראטז, קלמר תואם, חמישים עטים מהסוג האהוב עליכם ותספורת חדשה זה כל מה שהייתם צריכים לקנות לכבוד שנת הלימודים? שכחו מזה ופתחו את הארנקים רחב רחב. אתם עוד הולכים להתרוצץ בין חנויות. אל תגידו לא.
כמה מחבריי הטובים אינכם מוכנים לקבל כסף מההורים שלהם, מתוך איזה עיקרון מטופש. חבר‘ה, שנת הלימודים היא בדיוק הזמן לשכוח מעקרונות. כשההורים מציעים לכם סיוע כלכלי, שלא תעזו להגיד להם לא. רק כששואלים אתכם אם יש לכם כסף, אמרו לא. מפריע לכם שכסף היא דרך של ההורים לשלוט בכם ולהטיל עליכם מרות? לי אישית יותר מפריע הרעיון של למלצר בין שיעור לשיעור.
ותרו על אוכל.
לרוב האנשים בעולמנו יש הרגל מעיק ומשונה לאכול ארוחת צהריים. הרגל זה הוא מיותר לחלוטין. עזבו אתכם לקנות בקפיטריה. זה סתם יקר. חוץ מזה, ידוע שאוכל הוא גורם מספר אחת להשמנה. לאכול בבוקר ובערב זה די והותר! [כמובן שקיימת גם אפשרות להביא אוכל מהבית, אבל זה לא פועל אצל עצלנים]
סעו באופניים.
נסיעות הלוך ושוב ללימודים - דבר יקר הן. בין אם אתם עושים את הדרך באוטו, ובין אם אתם מתמידים לנסוע באוטובוס, חישוב קצר מוכיח שתוציאו על נסיעות יותר משתוציאו על הלימודים עצמם! סתם, לא, הגזמתי. בכל מקרה, זה יוצא יקר. כדי לחסוך פרוטות אלה, תוכלו לשדרג את הדיאטה שלכם בהליכה ספורטיבית לבית הספר ובחזרה, או אפילו יותר טוב: בנסיעת אופניים! נסיעה באופניים היא דרך תחבורה ידידותית לסביבה ולכיס.
כך חשבתי כשהלכתי להוריד את קורי העכביש מהאופניים הנשכחים שלי. הם חיכו לי בחצר ליד הבית במשך שנה בערך שלא נגעתי בהם. צמחים מטפסים התחילו לצמוח עליהם. בקושי הצלחתי לפתוח את המנעול של השרשרת החלודה. האויר יצא מהגלגלים. היה צריך לנפח אותם בתחנת הדלק הקרובה. כשהגעתי לתחנת הדלק, פשוט לא הצלחתי להוריד את הפקק המזורגג מאחד השסתומים. ואז הבטתי בשעון וגיליתי שאם אני לא זזה עכשיו, אני מאחרת לשיעור של מי שתתגלה להיות המורה הכי דייקנית ופדנטית בבית הספר. זרקתי את האופניים על עץ, קשרתי אותם, ורצתי לתחנת האוטובוס הראשונה שראיתי. ואופניי ממשיכים להחליד בשלווה.
השיגו מלגה.
לא ברור למה, אבל העולם מלא באגודות ואמריקאים עשירים שנורא אוהבים לתרום לסטודנטים עניים במיוחד או מוכשרים במיוחד. אם אתם מצטיינים בלימודים, או אם התמזל מזלכם להיוולד למשפה מעוטת יכולת, כל מה שאתם צריכים זה למלא כמה טפסים, לכתוב מכתב מעורר רחמים, והנה הרווחתם כמה אלפי שקלים! שוב, עדיף בהרבה על לעמוד מול דלפק נקניקיות במשך עשרים שעות כל לילה.
תשדדו את בנק הדואר.
אולי זה לא נשמע ריאלי, אבל גם ההוצאות שאני חייבת להוציא לא נשמעות לי ריאליות, ולשדוד בנק תהיה כנראה הדרך היחידה לשרוד את שנת הלימודים. מבין כל הבנקים, בנק הדואר נראה לי עדיף. יש שם כספות לא רציניות, ולפחות בסניף שהייתי, הייתה מאבטחת שישבה וציירה מיניאטורה [יפה מאוד] בצבעי מים.
אז, בהצלחה לכל הסטודנטים המרוששים, מי יתן ותהיה לכם שנת לימודים חסכונית.
אליזרין במלתעות הברנז‘ה
שלישי. הקרנת בכורה של סרט ישראלי חדש: ”זורקי“. הסרט מתאר את סיפורה ”של הבימאית זהר וגנר, אשר יוצאת בסרט זה למסע אישי נועז בעקבות סיפור התפרקות משפחתה כשהייתה נערה“. כך כתבו לי בהזמנה. ואילו הפרמיירה משכה כל מי שחושב שהוא משהו. תעשיית הקולנוע הישראלי ונספחיה התגודדה סביב התחת של עצמה, וסביב כוסות של שמפניה ויין אדום בלי תחתית.תצפית אנתרופולוגית מעלה ממצאים מרתקים. באירוע הזה, המהווה מדגם מייצג של הברנז‘ה, ניתן לפגוש את הטיפוסים הבאים.
1. עבי-המסגרת
ממבט ראשון, הם נראים כמו שחקני שח-מט. אך למעשה, אלו סם-שפיגלים צעירים וקצרי ראייה המנסים לשוות לעצמם לוק מתוחכם. את זמנם הם מעבירים בכתיבת תסריטים כושלים ובטיולים בין ה“ריף-ראף“ ל“ברקפסט“.
2. אדומות-הליפסטיק
חוץ מליפסטיק אדום בוהק, תמיד תהיינה נשים צעירות אלה לבושות בבגד שחור, אלגנטי, אופנתי אך אוונגארדי. אדומות-הליפסטיק לא תפספסנה אף פתיחת תערוכה, פרמיירה או השקת ספר שנחשב. תרבות, אמנות וקוק זורמים בדמן.
3. הצ‘יקיסטים
הבוהמה המודרנית. חבר מרעיתו של רועי צ‘יקי ארד. הם נראים כאחד האדם, לבושים בג‘ינס וטי שרט. אך בעצם, הם הטיפוסים ההזויים ביותר שאי פעם כיכבו במדורי הרכילות.
4. האריסונים
אם מחצית הברנז‘ה מורכבת מאנשים צעירים, יפים, ו/או מוכשרים, המחצית השניה מורכבת מאנשים עשירים ומכובדים. החליפות שהם עוטים על עצמם מהודרות ביותר, ועושה רושם שהבטנה הפנימית תפורה משטרות. קוראים נאמנים של דה-מרקר, אני כמעט בטוחה בכך.

(התמונה צולמה ע“י אייבי דנזל המדליק, נציג אתר bin.co.il)
קימונו דאשתקד
אחת התלבושות הכי בולטות באירוע הייתה קימונו אדום, שהיה מונח היטב על בחורה עולצת שמוכרת לי מאיפשהו. יכול להיות שזו הייתה לרית לוי, כתבת ”רייטינג“. יכול להיות שזו מנכ“לית ”אלכוהוליסטים אנונימים“ בישראל. סלחו לי שאיני מהימנה, הזכרון שלי מספיק גרוע גם בלי כל השמפניה שמזגו שם.למרבה המזל, מגיב נעים הליכות העמיד את בורותי במקום. הייתה זו בכלל במאית הסרט, זהר וגנר, AKA כוכבת הערב.
איו, קימונו, חשבתי. זה סוווו, כאילו, שנה שעברה! ואז הסתכלתי על עצמי, ונזכרתי שהגעתי לבושה במכנסיים ורודים בהירים עם כתמי לכלוך, גופיה פשוטה בצבע בורדו שקניתי בחמש שקל יד שניה, שקיות מתחת לעיניים, ושרשרת פניני-פלסטיק שאמא הביאה לי.
מסתבר שטעם-ביגודי לקוי הוא לא הדבר המשותף לשתינו. ניגשתי אליה ושאלתי בטון הסמכותי ביותר שלי: ”אז, מה את חושבת על האלכוהול כאן הערב?“
היא ענתה לי בהתלהבות ”צריך עוד!“
זה היה משכנע. לקחתי עוד מהשמפניה. הרמנו כוסית לחיי… אני לא זוכרת לחיי מה. יכול להיות שזה היה לחיי האלכוהול בחינם.
מי אשמאי זקן
”הו! תראי! זה אמיר מאירי, צלם פפראצ‘י ואשמאי זקן!“ הצגתי את מאירי לבת-לווייתי.
ואז הוא סיפר לי סיפור מרתק על קולגה שלו.
”היה איזה אחד, צלם עיתונות. ביום-יום הוא נראה מה זה חנון, אבל בלילה הוא היה מאסטר בדאנג‘ן. יום אחד קלטתי אותו שם, מה זה הופתעתי. צילמתי מלא צילומים שלו. עכשיו הוא נשלח למאסר לחצי שנה כי הורשע באונס. הצעתי את הצילומים שלו מהדאנג‘ן למעריב, אבל לא, אף אחד לא לקח אותם!
אז הנקודה היא - תחשבי טוב לפני שאת קוראת למישהו אשמאי זקן, אני לא נגעתי באף אחת בחיים!“ תזכורת לעצמי: להשיג טאקט.
סקר הפורנו הקטן
זה לא חדשות, זה לא בידור, זה לא רכילות: זה בלוגינג זול. וכנציגה בולטת, פניתי לסקר את הדבר הכי פחות חשוב ו/או קשור לאירוע: העדפות הפורנו של המוזמנים!
אורי גוטליב [AKA נבאחו מ“הרצועה“] מעדיף: ”פורנו רגיל. חשוב לי שיראו שהאשה לא סובלת.“ אולי הוא נראה לכם כמו ציניקן, אבל למעשה הוא אדם רגיש ומתחשב.
ארי ליבסקר [צ‘יקיסט] אומר: ”אני שונא פורנו. אני עושה סרטים פורנוגרפיים. לצפות בהם עבורי זה כמו… כמו בשביל רואה חשבון ללכת למשרד לעבוד.“
ימי ויסלר [גיטריסט ”הבילויים“, נצר למשפחת מוכשרים], במקום לענות על השאלה הבוטה משך כתפיו בביישנות, ואני מוכנה להתערב איתכם שהסמיק מתחת לזקן.
החברים של זורקי
אחרי זה ראיתי את ואן נוין. לגבי הזהות של ואן נוין אי אפשר להתבלבל: יש רק אחת כזאת. מצד אחד, היא נראית אסיאתית לחלוטין, מצד שני, היא כותבת שירה בעברית ומקריאה אותה במבטא שינקינאי מובהק. אחלה גימיק!
אילצתי את עצמי על החבר‘ה שלה, והתיידדתי עם ארהל‘ה המדליק שסיפר לי שהם באו לפה כי הם חייבים לזוהר, הבימאית. ”למדנו איתה בבית הספר, והיא הייתה תמיד באה לימי ההולדת שלנו, למרות שלא היינו מקובלים. אז אנחנו זוכרים לה את זה ובאים לפה, לא שאנחנו אוהבים אותה יותר מדי, יש לה ריח רע מהפה“.

ואיך היה הסרט?
לא ראיתי את הסרט. כשהגעתי אל האולם, דלתותיו נסגרו בברוטאליות עליי ועל עוד כמות נכבדת של מקופחים. ”אין מקום!“ התנצלו הסדרנים. ”האולם מלא, אפילו המדרגות. המנהל אומר שאם עוד בן אדם אחד יכנס, הוא לא מוכן להקרין את הסרט.“
לא נורא, ממילא לא היה לי מצב רוח לראות סרט.
שקט שיהיה פה
שלום לכולם!!! שלום!!! מה?!!! מה שאלתם?!!! למה אני צועקת?!!! אה!!! הבנתי!!!
אני צועקת כי נדפקה לי השמיעה, זה למה!!!
כי כל מקום שאליו אני יוצאת, פועל לפי הרעיון שבני אדם אוהבים לשמוע מוזיקה בווליום של הפגזת טילים!
אז תנו לי לחדש לכם: אנחנו לא.
אני לא נהנית להגיע לפאב עם חבר‘ה, לנסות לפטפט איתם בפנאן מסביב לבירה, ולא להצליח. לא אוהבת את הצעקות ישר לאוזן, את נתזי הרוק בפנים, את ה“מה?! מה?! מה אמרת? לא הבנתי, לא שמעתי!“ אני בטוחה שכמוני לא אוהבים זאת אלה שמגיעים לשחק סנוקר, אלה שבאות לפלרטט עם הברמן, ואלה שעובדים במקום.
נכון, מוזיקה זה נחמד וכיפי, אבל הווליום שמנגנים אותה ברוב הפאבים בארץ, מונע אינטראקציה חברתית בסיסית. תגידו שזה מעודד אינטימיות, התקרבות לאובייקט נחשק כדי לצעוק לו מילות אהבה לאוזן. וואלה, לא יודעת, לא נראה לי מי יודע מה מושך, הדיאלוגים המפדחים, כבדי השמיעה, בסגנון:
”סליחה! מה השעה?!“
”כן! תזמין לי שתיה!“
”מה?! סקס בחניה?!“
”לא!!!“
”מה?!“
”מה?!“
”מה אמרת?! לא שמעתי!“
”מה?! לא שמעתי מה אמרת!“
וכך הלאה.
הווליום של המוזיקה במרבית הפאבים שאני מכירה, יתאים היטב לריקודים חסרי-הכרה של מועדון. לו זה באמת היה ככה במועדונים, דיינו. אבל לא. שם הווליום גבוה פי שלושים. לעתים, בעת שהאלכוהול פועם במחזור הדם, אני מרגישה כאילו עור התוף שלי תיכף יתפקע מרוב מהלומות. כאב ממשי. אני מחפשת מקום שקט לברוח אליו, ולא תמיד יש.
כמה שיש יותר דציבלים, ככה המסיבה יותר שווה. זה מה שחושבים המארגנים. שטויות! המסיבות הכי מגניבות שהייתי בהן, הן אלה שנערכו בבתים פרטיים של מליאנים, איפה שחבורה הייתה יכולה להתיישב באיזה חדר ולהריץ דאחקות. וגם במסיבות עטורות ווליום, הקטעים הבאמת משעשעים קרו דווקא במקומות הפחות רועשים, כמו אזור הצ‘יל אאוט או השירותים - איפה שאפשר לנהל שיחה.
רעיון רע
ביום חמישי יצא לי ללכת להופעה של להקה חביבה בשם סיקסטין פולי בפאב ההופעות הטרי ”סאבליים“ [סלמה 53 ת“א]. הם ניגנו להם, האקוסטיקה הייתה מחורבנת, המלצרית הביאה לנו רק קולה אחת מתוך שתיים שהזמנו, והיה חביב. אחרי ההופעה רציתי להחליף רשמים עם הקולגה באשר למה שראינו ושמענו, אבל לא. בשניה שהלהקה ירדה מהבמה, מהרמקולים חזרה להשמע מוזיקה משתיקה באותו ווליום כמו של ההופעה עצמה. עכשיו, הופעה בווליום גבוה מתקבלת על הדעת. אחרי הכל בשביל זה אנשים באו, בשביל להתרכז בלהקה המנגנת.
ואחרי שההופעה נגמרה? לא, למה לתת לאנשים את האפשרות לפטפט, כשאפשר להחריש להם את הצורה עם מוזיקה בלי הפסקה? כמובן שלקחנו משם את רגלינו והלכנו רחוק ככל האפשר.
רעיון טוב
מצד שני, גיליתי פאב שכונתי מדליק ורוסי שברצוני לציין לשבח. שמו Nest [נמצא בירמיהו 7, ת“א]. העיצוב מושקע וחמים, התפריט מגוון ולא יותר מדי יקר, הבירות מהחבית אקזוטיות, נדירות וטעימות. והעיקר: המוזיקה לא מעיקה. מוזיקה מצחיקה כזאת, נראה לי קאנטרי, בווליום נמוך שלא מפריע לדבר. החיסרון במקום, הוא שכולם שם רוסים. כל מי שיושב שם, כל מי שעובד שם. גורם לך לחשוב על חיבוקים חמים עם גאידמק. אבל אחלה מקום לבוא אליו עם חברי-חוג-השחמט שלך!
אסיים את הפוסט בקריאה נרגשת. אנא, בעלי פאבים ומועדונים, חלאס! יש לי צפצופים באוזניים עוד מהמסיבה לפני שבועיים. די, תורידו את הווליום, אתם מעירים את השכנים ומכאיבים לראש המסכן שלי. הבנתי את הפואינטה, בום בום בום, כן, יאללה, זה לא משהו.
וגם: אם יש איזה יצרן של אטמי-אוזניים שקורא פה, אשמח לכתוב ביקורת אובייקטיבית [או לא אובייקטיבית] על המוצרים שלך אם תשלח לי חבילה או שתיים הביתה! תודה ולהתראות.
איך נהייתי מפלצת נדל“ן בודדה
לפני חודשים ספורים התבכיינתי שקשה מצבי במישור המגורים. ואילו עכשיו יש לי כל כך הרבה מגורים שאני לא יודעת מה לעשות איתם. כולם עפו לי והשאירו אותי לבד עם נכסיהם המיותרים. ואני יושבת פה, באחת הדירות שברשותי, ומקנאת בחבורת ההומלסים השיכורים של שדרות רוטשילד, שאולי גרים ברחוב, אבל תמיד יש להם עם מי.
דירה #1
בן זוגי נסע להודו. לא עבר חודש מאז שעברנו לגור ביחד, וכבר התעופף הוא לטיול ממושך, משאיר אותי עם דירה שקטה כמו המוות עצמו. כל כך שקטה היא, שאפילו חברתי עם הפרעות השינה שגרה בשומרון מול הר, מצליחה להרדם אצלי. כיוון שצריך משהו שיסיח את דעתי מהשקט התהומי, חזרתי לשמוע מוזיקה ברצינות, כמעט כמו פעם. יש לי בעיה עם מוזיקה. מצד אחד, קשה לי להגיע לדרגת הריכוז שצריך כדי ממש ליהנות ממנה. מצד שני, אני חושבת שזה ממש לא מנומס להשאיר מוזיקה בתור רקע בלבד, ומוזיקה שנוצרה כדי להיות רקע, לא אמורה להישמע בכלל [ע“ע גלגלץ]. מצד שלישי, אני מאוד ביקורתית כלפי מוזיקה, ויש לי דבר רע להגיד על כל מה שאני שומעת. מצד רביעי, אני מאוד ביקורתית כלפי עצמי, באשר לאיזה מוזיקה אני אמורה לשמוע, מה העולם הרחב צריך לדעת שאני שומעת, וכיו“ב.
ועדיין, הבדידות מכה בי ללא רחם. כי היפי שניגן על תוף מרים מול רשמקול לפני שלושים שנה לא ממלא את החלל שבן זוגי השאיר אחריו כשנסע. יצא לי לדבר איתו שיחות וידיאו ומסנג‘ר בודדות. כלומר, עם חבר שלי, לא עם ההיפי. זה כמובן נחמד וטכנולוגי מאוד, אבל מה זה שווה כשבסופו של יום אני הולכת לישון לבד? ולפניי עוד עשרים וחמישה לילות כאלה. לילות של בדידות, של חרמנות ללא מענה, של שיחות אינסופיות בלופ עם אחד האנשים הפסימיים והמדכאים ביותר שיצא לי להכיר - אני.
בגלל הבדידות, עשיתי מעשה ואירגנתי בעצמי ערב נעים לחבריי. כל חיי קיויתי שתהיה לי הזדמנות כזאת, ממש לארח. זה אף פעם לא יצא, או לא יצא טוב. כשגרתי עם אמי, התביישתי להביא לשם אנשים. בגלל האם עצמה, ובגלל ערימותיה הכבירות. כשבן זוגי העניק לי לראשונה את המפתח לדירה שהייתה לו אז, התלהבתי מזה ורכבתי על השוונג, הפכתי את דירתו לנקודת איסוף ומפגש של חבריי, עד שהגיע יום המשבר שלו. הוא הגיע הביתה וגילה שמונה טינאייג‘רים [כולל אותי] ישובים אצלו, צועקים הערות גסות לנשים שעוברות ברחוב, מנסים ללעוס את החפצים שלו. פניו היו עגומים, ובמקום לחזור הביתה, הוא הלך להעביר את זמנו בפיצוציה הקרובה עד שכולם יתפנו לו מהבית. אחרי השטיפה שקיבלתי ממנו באותו יום לא היה לי אומץ אפילו להזמין את עצמי לבקר אצלו.
אז איפה הייתי? סיפרתי על ערב התרבות המרתק שנערך בביתי. היה נעים ביותר, החברה הייתה תרבותית, הבירות הספיקו בדיוק, ושיחתנו האינטלקטואלית נסבה סביב אספקטים שונים של תעשיית הפורנו. כל הזמן התרוצצתי והבאתי שתיה וחטיפים והייתי מרוצה שכולם מרוצים. קיבלתי ביקורות טובות על הדירה ועל האירוח, וכבר חשבתי שאוכל לפתוח מסורת שכזו, אלא שאז התוודעתי לשכנה.
השכנה הגיעה למחרת, עיניה נפוחות. ”אני השכנה מלמעלה“ הציגה את עצמה. ”מה שעשית פה אתמול, פעם אחרונה שאת עושה את זה!“ הבהירה לי בתקיפות, ואז התרככה. “זה היה נורא! הקולות, הריחות! הכל חדר לדירה שלי, אל תעשי את זה שוב, בבקשה!“
הרגעתי אותה, אמרתי לה ”טוב, טוב, לא עושה פה כלום יותר, חנוכת בית, וזה.“
יום אחרי זה, שוב הגיעה השכנה. דחפה את אפה מבעד לסורגי חלון דירת הקרקע שלי: “רק באתי לוודא שאת לא מתכוונת לארח פה גם היום. פשוט ראיתי שסידרת את הרהיטים בחצר…“
הבטחתי לה שלא, לא הערב. אבל אם היא תחדור שוב לטריטוריה שלי כדי “לוודא“ שאיני מתכוונת לארח שוב, אדאג כבר באותו הערב לארח בביתי מסיבה של חמישים אנשים (אין מקום ליותר מזה), מערכת הגברה, ולהקת הפאנק הישראלית הגרועה ביותר שאמצא.
דירה #2
ובנוסף להכל, אמא שלי טסה לחו“ל. כן, גם אמא שלי! אחרי עשרים שנה, היא לקחה ממני הפסקה בפעם הראשונה בחייה. נסעה לשבועיים לגרמניה בלעדיי, עם איזה חברה רוסיה שלה. היא התקשרה אליי, ונשמעה ממש קורנת. מוזר, איכשהו שיחות מחו“ל תמיד נשמעות חיות יותר, כאילו הן מגיעות באיכות גבוהה יותר משיחות פנים-ארציות. השיחה התנתקה באמצע. היא לא חזרה. אפילו להצקות היומיומיות שלה אני קצת מתגעגעת. אמנם נודניקית היא, אבל דואגת לי. זה עדיף מאשר אף אחד.
אמא השאירה אחריה מוזיאון בקופסת שימורים. מספיק חפצים כדי למלא אחוזה, בבית של חדר וחצי. אין לי יותר מדי מה לחפש שם, רק מכונת כביסה. איני רוצה לבוא לשם. איזו מין חווייה זו תהיה לשבת מול המחשב עד חצות הליל, בלי רוסיה עצבנית שצועקת עליי ללכת לישון כבר? זה רק ידגיש את המחסור בבני-אנוש.
דירה #3
בן זוגי גר קודם בדירת חדר מתפוררת, ואני איתו.
מדי פעם היה מתקשר לבעל הבית. ”תקשיב, יוצאים בברזים מים חומים ויש סתימה באסלה!“ ”שמע נא, התקרה מתפוררת ונוטפת!“ ”הומלסים הקימו מאחז בחצר!“
בעל הבית היה עונה בהתחלה - ”כן, מחר, בסדר, אחזור אליך“. ולא היה חוזר.
בהמשך, הוא פשוט הפסיק לענות. חשבנו שיתקשר אלינו ביום שיסתיים החוזה וידרוש את המפתחות חזרה. אבל, הפלא ופלא, זה לא קרה. ואפילו יותר מכך: כשבן זוגי התקשר אליו, הייתה דממת אלחוט. ההודעה שהשאיר לו, לא נענתה מעולם. בעל הבית נעלם. לא שמענו ממנו עד שבן הזוג טס לחו“ל.
דירת החדר על כנה עומדת. ריקה כפי שהותרנו אותה. חלל ריק שמבוזבז במרכז תל אביב.
והנה, תקועה אני בארץ, עם שלוש דירות. קודם היו לי ידיים ומחסור באגוזים. כעת ידיי נכרתו, אך האגוזים בשפע.
אם מישהו מעוניין בדירה ללילה, אני מוכנה להשכיר! זה כמו מלון עם חדרים לפי נושאים.
יש דירה באווירת ”מאורת סטודנטים בורגנית“, עם מזרון על הרצפה וריהוט קומפלט.
יש דירה בסגנון ”אספנות סובייטית כפייתית“, מומלץ, אותנטי מאוד! יש שם כל כך הרבה חפצים שלא תצליחו למצוא את עצמכם!
יש דירה עם אופי “הבוהמה הצנועה של שינקין“. יש בה מרצפות מצוירות! וזה, בערך, כל מה שיש בה.
עוד יום בטבלת היאוש.
אימת השום
שום. שום הוא אחד המצרכים הבזויים ביותר שהאדמה מסוגלת להצמיח. שום הוא פקעת שגדלה מתחת לאדמה, בה חומרים מזינים רבים החשובים לצמח, ולכן מלאה היא ברעלים מרים שמטרתם להרחיק את המזיקים שעלולים לאכול אותה.
בני האדם, עושה רושם, אינם משתכנעים ממנגנון ההגנה הזה. הם מנשנשים את השום בשמחה, על החומרים הדוחים בו, על טעמו התוקפני. בני אדם לא אמורים לאכול שום. לא ברור מה גרם לאדם הקדמון להוציא שום מהאדמה, לחשוב ”היי, בוא נאכל את זה!“ אפילו שהכלב שלו לא מוכן לאכול כזה דבר. אבל בני אדם אוהבים שום, וזו עובדה. זו תופעה, זו צרה, זה מסריח. אוהבים אותו קשישים עולים חדשים. אוהבים אותו צעירים נמהרים ומרוששים. אוהבים אותו הורים בני גיל המעבר אשר חיים בניחותא בכפר. שום זה כמו סוג של קרוקס. השום שבפנים בואו ואספר לכם סיפור מימי התיכון. היו לנו תלמידים מסריחים בכיתה. ולא פלא, היינו סוג של כיתת ”מחוננים“. היו אצלנו אנשים שקריאת אנציקלופדיה נראתה להם תחליף ראוי למקלחת. כיוון שהחנונים והמצחינים ביותר ישבו בקדמת הכיתה, המורים סבלו מכך במיוחד. על כן, המחנכת עשתה לנו שיעור מיוחד: שיעור על ריחות האדם! במיוחד בשביל זה הזמינה את ”חדר המולטימדיה“, הכינה מצגת עם מיטב האפקטים של פאוור פוינט, והושיבה אותנו לצפות בזוועות מוקרנות על מסך ענק. ואז היא לימדה אותי דבר חשוב שנותר טבוע במוחי הקטן והלום הטראומה. היא לימדה אותי איך פועל סרחונו של השום, סרחון שאי אפשר להדוף גם על ידי המסטיק החריף ביותר, גם על ידי עשרים צחצוחים עם מברשת שיניים רוטטת. כי השום גורם לך להסריח מבפנים. כשאתה אוכל שום, הוא מגיע למערכת העיכול. במערכת העיכול מתפרק השום למרכיביו, והם מפעפעים לזרם הדם על מנת לשמש כחומרי הזנה. בנוסף, מפעפעות לזרם הדם מולקולות הסרחון של השום. לא ידוע לי אילו חומרים אלה בדיוק, אבל מה שבטוח – הם מסריחים. אחרי זה מגיעים תאי הדם אל הריאות, שם הם אוספים חמצן. בהזדמנות, מולקולות הסרחון נכנסות אל הריאות, ועם כל נשיפה שנושפים, נפלטות המולקולות אל חלל הפה שלנו והחוצה ממנו ויוצרות סביבנו אטמוספרה של גועל נפש ירקרק. וזה ממשיך ומתרחש במשך שעות ארוכות אחרי שאכלת אותו, עד שזרם הדם מתנקה סופית. התמונות והקולות נחרטו בזכרוני, וכעת כל פעם שיוצא לי לפגוש שום אני מדמיינת אותו מתחיל לזרום לי בזרם הדם ומשתלט לי על הריאות. זה דוחה אותי מאוד, ואני מעדיפה כבר להשתמש במיכל תרסיס K600 בתור משאף. אך לעתים קורה ואני אוכלת אותו בלי לדעת - בימינו הרי דוחפים שום לכל מקום. ואחרי שאני אוכלת אותו, הצחנה הפנימית מכניעה אותי. ברור שאיני מריחה את הסרחון עם עצמי. זה מין קטע של בני אדם, לא להריח שהם מסריחים. זה מסביר מדוע רוסים מסתובבים בעולם מבסוטים לחלוטין כשהם מריחים כמו וודקה, בצל וזיעה. אבל אני כן חשה את הסרחון שחולף לי בגרון. וכשזה קורה, אני מדמיינת כאילו מישהו ממש עושה לי הנשמה, נושף לתוכי הבל פה מצחין. והכי גרוע: שהבן-אדם הזה שנושף לי לתוך הגרון – הוא אני! הזוועה גורמת לי לנעול את עצמי בבית ולא לצאת עד שאני בטוחה כי חלפה הצחנה. משום מה אחת הבעיות בעולמנו היום, היא פופולריותו של השום. אני לא יודעת מדוע אומרים ששום זה כל כך טעים ומדהים. אולי תגידו שאיני אנינת טעם, אבל בקלות הייתי מוותרת עליו. למרבה הצער, אני בודדה במערכה. כי אתם כל כך אוהבים את זה, שלא מוכרים כלום בלי שום. בשר, דגים, סלטים, רטבים… אני בטוחה שאפילו בגלידות מכניסים איזה כפית אבקת שום ככה, כי זה מה שהקהל אוהב. זאת הבעיה עם אכילה בחוץ. כל המנות במסעדות מבוססות על שום. התפריטים מכילים וריאציות שונות של שום. זה אולי לא כתוב כך, אבל לזה הם מתכוונים. קותלי שום בתיבול רצועות אנטריקוט. מחית שום עם תוספת מאפה גבינה. סלט שום ים-תיכוני בציפוי קונפי פסיפלורה וחצילים. כך אפשר לצאת לדייט רומנטי עם בחורה, להאכיל אותה במסעדה, להביא אותה הביתה, ולמחרת בבוקר לשלוף את מסיכות האב“כ מהבוידעם מפאת הענן שתפלוט סביבה כשתגיד ”בוקר טוב!“. ארוחה מפסקת לפני כניסת יום הכיפור דחפו לי שום לאוכל בעל כורחי. חברה שלי לקחה אותי למזללה שהלהיבה אותה: ”אוליב“ שברחוב לילינבלום, ת“א. המקום היה, כפי שאומרים בעגת העם, מפוצץ באנשים. כבר כשנכנסתי, הותקפתי בניחוחות מפתים של טיגון, שמן זית, ושום. מממ, שום. ישבנו וחיכינו זמן רב עד שהתפנו להאכיל אותנו, כיוון שהעובדים בודדים היו, והקהל רב ורעב. הסתכלתי מרותקת בעובדים. הם נראו לי כמו העובדים האומללים ביותר שיכולים להיות ערים בשעה הזאת. לילה מאוחר, הם לבושים בתלבושת מטופשת, וצריכים לעבוד בשיא המאמץ והמהירות, כנראה תמורת לא הרבה מעבר לשכר מינימום. הם התרוצצו בחריצות כמו נמלים על פרוזאק. הם היו בתזזית לא-אנושית. יכול להיות שהמשכורת שלהם כוללת פרט לשכר מינימום גם אספקה בלתי מוגבלת של סמים ממריצים? בתפריט היו מגוון סלטים, כריכים ופסטות. בהמלצתה של חברתי הזמנתי פסטה, וכך גם היא. אני הלכתי על הבולונז, והיא הלכה על פסטה ”רוזה“, כלומר פסטה ברוטב שמנת-עגבניות. ראינו איך מכינים לנו אותן. זה נראה כמו בישול בFast Forward-. תהינו מה זאת האבקה הלבנה שנשפכה בכמות רבה אל המחבתות, כפית, ועוד כפית, ועוד כפית… האם זה מלח? זה הרבה יותר מדי! הפסטות היו טעימות, לא אכחיש, והן התיישבו בקיבתנו בנעימות אחרי הבירות ששתינו קודם. מאוחר יותר, במונית השירות, אף אחד לא רצה לשבת לידנו. בבוקר שאחרי הבנו שהאבקה הלבנה המסתורית הייתה שום מרוכז. היינו מורעלות. אני קיבלתי את יום הכיפורים עם הבל פה רצחני כל כך, שהרגשתי לא נעים לדבר עם בני אנוש אפילו בטלפון. לרגע הייתי מרוצה שבן זוגי בחו“ל: הוא לא צריך להריח את זה. חברתי רגיזת-המעי התלוננה על כאבי בטן. ומאז, איני מעזה יותר לאכול בחוץ יותר! בשום מקום! שלא ידחפו לי כל מיני תבלינים שיכולים לשמש כמו חומר הדברה! יותר לא אוכל כלום בלי לדעת בדיוק מה הכניסו לתוכו! מעתה, אוכלים רק בבית! כלומר, חוץ מסושי. הרי בסושי אין שום. ועוגות. ופיצה. בפיצה אין שום, כמעט. נכון?יום כפירה
לא יודעת איך מתייחסים ליום הכיפורים אצלכם. ואילו אצלנו, בשכונה התל-אביבית הרגועה והפסטורלית, מתגלה האמת: כאן זו בעצם מאורת חטאים. ברוכים הבאים. ברמזור הבא שמאלה תוכלו למצוא את הגיהנום. אחלה אופציה תיירותית! בואו לבקר.
חומרת פשעי הדת הובהרה לי היטב כאשר הלכתי טרם כניסת יום כיפור לקנות קרטון מיץ תמים. ברחוב שררה אווירת חג. כאילו מסיבה ענקית תתחיל פה עוד כמה שעות, ולא איזה צום מסורתי ועינוי נפש מהותי. כולם דיוושו על אופניים, מתכוננים בהתרגשות להתרוקנות הכבישים. חנויות האופניים גם הן היו גדושות בלקוחות. גברים, נשים, זקנים וטף שנזכרו באופניים שמחכים להם במקלט.
כשהתקרבתי לסופר, בכיוון ההפוך הלכו מולי בני משפחות עם שקיות תפוחות.
”הסופר סגור!“ קידם את פניי השומר באי נעימות. ”אבל בהמשך הרחוב יש עוד מרכול, אני חושב שהוא פתוח!“ אמר הוא בדאגה גדולה לשלומי.
ולמרכול ההוא הלכתי.
גם חצי מעם תל אביב עשה כמוני. המרכול היה מלא בקונים, במצרכים, ופאניקה שאין לה גבולות. אנשים דחפו לעגלות שלהם מצרכים מכל הבא ליד. במשך יום וחצי כל החנויות, כולן כולל הכל, כולל אפילו AM:PM, תהיינה סגורות! שזה, כאילו, כמעט אפוקליפסה! אמאל‘ה. מסביב שיחות סלולר מודאגות.
”כמה פיתות להביא? שלוש חבילות יספיקו? להביא גם לחם? אמרו שהם תיכף מוציאים לחם!“ שואלת עגלה מלאה בכל טוב, מאחוריה אשה צעירה.
”להביא אלכוהול? יש דרישת הציבור לאלכוהול? כי כבר יש בבית, אבל אני לא יודע אם צריך עוד, וכמה“ שואל בחור עם מלאי פחיות בירה.
אכן, תל אביב, עיר ללא הפסקה היא. וגם כשנכפית עליה הפסקה, לוקחים התל אביבים את ההפסקה הזאת כסיבה למסיבה.
השמש שקעה מוקדם במיוחד, יום הכיפורים נכנס, האחרון שלא החנה את רכבו – איני מרחמת עליו. נסעתי על גלגיליותיי לסיבוב קצר בעיר. מן המרפסות נישאו ריחות משכרים של בישולים. על הכבישים השוממים טיילו אנשים מרוצים, לבושים בלבן, בידיהם סירים עם מטעמים.
יום כיפור בתל אביב - כי חשבון נפש יותר נעים לעשות אותו על בטן מלאה!
לחבק את המטקבק
והיום, את פינת ”לחבק את המטקבק“ – אקדיש למטקבקים שלא אהיה מוכנה לחבק אפילו עם מקל. אני מדברת פה על מגיבים אווילים כל כך, שהם גורמים לי להתגעגע לבני דודיהם הרחוקים, הנודניקים האינטיליגנטים [כפי שבני אדם הם בני דודים ביולוגיים של הבננה]. יש מטקבקים שקולים ומשכילים שגורמים לי להרגיש רע עם עצמי. אך יש מגיבים אחרים שגורמים לי להרגיש רע עם האנושות. עם הנוער של ימינו. עם מערכת החינוך. היכן נעלמו תבונה, השכלה, דרך ארץ, יכולת בסיסית להבחין בין א‘ ל-ע‘, בין ט‘ ל-ת‘? אני מרגישה בושה שאני קהל היעד של כאלה.
אפשר לפגוש אותם בכל מיני מקומות. לאחרונה אני פוגשת אותם בעיקר בטוקבקים לקטע וידאו שלי, שנחתך מ“מיי-בלוג“ והועלה ל-msn.
לפניכם כמה תגובות נבחרות.
תגובה מאת ”ישראל“ עם הכותרת ”איזה מסריחה“:
”את יושבת לי באסלה הלוואי שיעיפו אותך מהתוכנית תראי איזה משקפיים יש לך לא מעולם הזה איזה שיער מי רוצה אותך הכלל כל העיר שלי תצביע להדחתך שבוע הבא את תודחי מילה שלי שבי באסלה זה טוב אל תקומי משם“
תגובה של ”מסתורי“ עם הכותרת: ”אם את כבר משדרת בשרותים“
”תראי אם את משדרת תמיד בשרותים תראי פעם אחת תתחת באיזה בלוג“
אבל אני לא רק מתלוננת עליהם! גם תגובות יפות אני מקבלת, כמו התגובה הזו עם הכותרת ”מת אליך אלירזין“:
”וואלה איזה פרח את תאמיני לי תפסיקי לשדר מהשירותים כבר לא מתאים לך תעברי למרפסת או חצר למטבח או לסלון אבל רבק שרותים דיי מכווה לראות אותך במקום אחר בבלוג הבא שלך באהבה אורי אוחיון“
ולעתים אני חושבת, אולי הם רק עושים את עצמם? אולי זו כמות גדולה של אנשים שמתבדחים, שמצחיק אותם לכתוב עם שגיאות כתיב? או אולי… אולי הם עילגים רק בכתב, ובמציאות הם רהוטים ושנונים? מפחיד אותי שמא אפגוש אחד כזה כשאני לבד בסמטה חשוכה. שיעמוד, יזיל ריר, לאט לאט יבין מאיפה הוא מכיר אותי (עא! מהתלוויזיע!), ויתחיל להלום בי עם שרפרף, סתם כי לא מוצא חן בעיניו איך שאני נראית.
נו, לא נורא.
הישארו עמי, בפוסט הבא אדבר על שום!
תיקונים
טעות שלי
אז בפוסט הקודם יצאתי מעבולה. הכרזתי חרם צרכנים על קפה הלל, כי לא הגישו לי שירות, כשבעצם זה בית קפה עם שירות עצמי. להגנתי יאמר שקרתה שם אי הבנה, כיוון שברגע שנכנסנו גורשנו על ידי עובדת המקום שאמרה לנו לשבת בחוץ.
על כן, כעת אני מבטלת את חרם הצרכנים שלי על הרשת! מעתה איני מחרימה אותה, פשוט אמנע מלגשת אליה עד סוף ימי חיי בגלל המבוכה. יישרנו את ההדורים. הידד!
לחבק את המטקבק
לעתים, בין עשרות תגובות נעימות ומפרגנות, נתקלת אני בעלבונות בוטים. כלומר ב“דעות שאינן עומדות בקו אחד עם שלי“.
1.
היה אחד [או אחת?] בשם ”שחר“ שהסב את תשומת לבי לכיעורי הגואה.
“ פעם חשבתי שאת כוסית אבל אחרי שיצא לי לראות אותך בוידאו התנפצה הפנטזיה שלי וראיתי פרצוף עגול מצח ענק שיניים מפחידות בכלליות פשוט בעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע. “
וואלה, חשב שאני כוסית, ואז ראה אותי בטלויזיה. מה לעשות, אני לא בלונדינית גבוהה במשקל נוצה, אני גמדה ג‘ינג‘ית עם משקפיים של ספרנית שעושה פרצופים מצחיקים.
2.
עוד אחד, שסימן הזיהוי היחיד שלו הוא הכינוי ”מזועזע“, החווה את דעתו לאו דווקא על המראה שלי, אלא על הכתיבה שלי.
”תת רמה של רשימה. במקומון של ילדים כותבים יותר טוב, מעניין ורהוט מזה. בושה.“
על כך עניתי:
”אז, מאיפה אתה, מזועזע? מהקנטינה? מקפה הלל? כותב במעריב לנוער כבר עשרים שנה בלי להתקדם לשום מקום?“
הוא ענה:
”לא, אני לא יושב באף אחד מהמקומות האלה. ומעולם לא כתבתי במעריב לנוער או בשום מקום אחר. אני קורא עיתונות איכותית כבר הרבה שנים, ויודע שהאתר הזה אינו עונה על ההגדרה. אז שלום. אני מאחל לך שתתקדמי הרבה, בצורה מתלהמת, בוטה ורדודה כמו התגובה שלך.“
ואכן, מה לעשות, לא ”עיתונות איכותית“ היא מה שמנחה אותי, כי אם בלוגינג זול.
תוהה אני, איך מעז ”מזועזע“ אנונימי לבוא לבלוג שלי משום מקום, לכתוב לי כמה אני גרועה, ואז עוד להוסיף שהתגובה שלי מתלהמת?!
סתם, אני לא באמת תוהה. ברור שהוא מעז. מעז בקלות. אין פשוט יותר מלשלח חצי רעל מאחורי מחסום האנונימיות. וזו עוד רק ההתחלה. הוא עוד היה קל איתי, וכמה שאהיה מוצלחת יותר, כך יהיו לי יותר שונאים חסרי שם וחסרי אופי.
והמזועזע שלנו שמעריך עיתונות טובה? שיקח את עצמו ל“וואלה! סלבס“ ויגיב אלף תגובות שאומרות כמה גרוע האלבום של נינט.
3.
חוץ מזה, קולות רבים של מגיבים וכותבים שואלים וממשיכים לשאול: איך אני קשורה לדה-מרקר? [כמו מרק]
לפניכם סקופ! זה בדיוק הדבר הראשון ששאלתי כשקיבלתי את ההצעה! ”איך אני קשורה לדה-מרקר?“. הדבר השני ששאלתי היה ”מתי מתחילים?“ כי לא אומרים לא לדה-מרקר.
התעלומה למה הם בחרו לקחת אותי תישאר לא פתורה. כלומר, עד שמישהו יפתור אותה. בינתיים אני מרוויחה משיתוף הפעולה, ודה-מרקר לא מפסיד יותר מדי. נדמה לי.
שלום וסליחה.
חרם צרכנים
היום ברצוני לשתפכם בחוויות האכילה בחוץ הכי גרועות שיצא לי לחוות. אכילה היא אחד התחביבים העיקריים שלי, ואכילה בחוץ מהנה עבורי כפליים מאכילה בבית. לא צריך להכין, לערוך או לשטוף כלים. ואם האוכל לא טעים - זה לא בגללך, ואתה יכול להתעצבן ולהכריז על חרם צרכנים.
רוב הפעמים, אכילה בחוץ הייתה בשבילי עונג צרוף. אבל גם יצא לי לאכול בחוץ במקומות שבהם האוכל, השירות, או חוסר השירות, היו כה גרועים שנחקקו בזכרוני לעד. ועל כך אכתוב היום.
רולדין, סניף אבן גבירול
כמה שנים אחורה. אמא ואני סיימנו לצפות זה עתה בהצגה בבית ציוני אמריקה. לא זכור לי איזו הצגה זו הייתה, זכור לי רק שהיא הייתה גרועה. אמא שלי נרדמה במערכה השניה. היה זה זמן איכות משובח של אם ובת, רגעים נדירים בהם איננו מתווכחות או צועקות. כדי לסיים את הערב בהעמדת פנים שאנחנו משפחה חד הורית אידיאלית, החלטנו לנשנש משהו בבית קפה. אז פנינו לרולדין שמעבר לכביש.
התיישבנו סביב שולחן פנוי בקומה השנייה כששתינו קורנות חיוכים. היודעים אתם כמה נדיר זה שאמא שלי מסכימה לאכול בחוץ?
המשכנו לשבת. המשכנו לחייך. אך אף מלצר לא בא. אט אט שרירי הפנים שלנו התרופפו. הפסקנו לחייך. מלצר עדיין לא נראה באופק.
”סליחה?! סליחה?!!!“ צעקתי לעבר כל צעיר עם סינר שעבר באופק. אבל הם נראו כולם כל כך עסוקים ולא שמעו את צעקותיי. לפחות העמידו פנים. כעבור 20 דקות של חוסר שירות קמנו והלכנו. ומאז, הכרזתי בחרם צרכנים על הרשת.
קפה הלל, סניף רוטשילד, ת“א
חרם צרכנים נוסף הכרזתי לאחרונה על רשת נוספת, שם השירות היה גרוע אפילו יותר מהשירות הלא-קיים של רולדין! כן, זה אפשרי. זה קרה לפני כחודש, הוצאתי את בן זוגי לקפה הלל בתואנה שמעולם לא יצא לי לשבת בקפה הלל, וחייבים, כי זה הגיע מירושלים, וירושלים היא עיר הבירה, חשוב מאוד! אז התיישבנו שם לעת ערב וחיכינו לשירות. בן זוגי השיג לנו תפריט שנח על שולחן סמוך. עיינו בו ארוכות. המלצרית לא ניגשה. התחלנו לחפש אותה בעינינו במבטים משתוקקים.
הבוצ‘ה התעסקה עם הנרות שעל השולחנות הסובבים אותנו ולא עשתה רושם כאילו היא מתכוונת להתכוון לכיוון שלנו.
”שלום, ערב טוב!“ אמר לה בן זוגי כשהשיג שביב תשומת לב.
”הי.“ ענתה היא, והמשיכה להתעסק עם הנרות.
חיכינו עוד כמה דקות. הבוצ‘ה התיישבה בניחותא על כסא.
לבסוף הבנו את הרמז, והלכנו במטרה לא לחזור לאף אחד מסניפי הרשת לעולם.
קנטינה, ת“א
לא רחוק משם, בשדרות רוטשילד, נחה לה הקנטינה, מסעדה שידועה כמשכן סלבז. קיצר, מקום שמדברים עליו. סחבתי לשם את בן זוגי, כי חייבים לראות על מה המהומה.
לאחר ארוחת הערב ההיא, הבנו: על מאומה.
לא רק שלא היו שם סלבז, אלא גם שהם הצליחו להרוס במטבח שלהם אוכל בסיסי שאפילו אני יכולה להכין כך שיצא טעים.
הקטע של חבר שלי, זה שיש לו העדפות קולינריות של ילד בן שש. לכן הזמנו פיצה ופסטה. שתי המנות היו לא מרשימות בעליל. הפיצה הייתה קטנה, דקה, משעממת ויקרה מדי. הפסטה הייתה רחוקה מלהיות מבושלת. השירות, לעומת זאת, היה אדיב. מי יודע? אולי פשוט לא קיבלנו את התפריט שמקבלים האנשים החשובים באמת, התפריט שמציע אוכל שהוא באמת אכיל?
פיצריה בטבריה
לפני שנתיים נסעתי עם בן זוגי דאז לצימר על גדות הכנרת. תפסנו טרמפ לטבריה והלכנו להעביר את היום בעיר. לעת ערב תקף אותנו הרעב והחלטנו לרדת על פיצה. מצאנו פיצריה לא רחוק מהטיילת. היא נראתה לי נחמדה מבחוץ: הקירות שלה היו ורודים. ולי, כידוע, יש חולשה לורוד.
התיישבנו שם כדי לגלות את המלצרית הכי קודרת שאי פעם ראיתי. אמנם הייתה היא סוג של ”אורטל“, אך דכדוכה היה משכנע יותר מכל דכדוך של גותית שיצא לי לפגוש. ”אורטל“ כנראה נזרקה על ידי ”אבי“, וחרה לה לראות אותנו, זוג מושלם ומאושר [לשעבר].
”אה, אפשר פיצה?“ לא היה לנו נעים לבקש.
”כן.“
”איזה תוספות יש?“
”אין.“
במקום ללכת משם, עשינו את ההחלטה הלא-נבונה, וישבנו לחכות לפיצה שלנו. פיצה שגרמה לי להתגעגע לפיצה קפואה מאריזה. לפיתה עם קטשופ שהכנתי בחוג בישול בכיתה ג‘.
מעל בצק גבשושי היה מרוח ברישול רסק עגבניות גולמי. מעליו, כמה פרוסות מרובעות של גבינה צהובה. מעליהם, מלצרית זועפת ”קחו.“
וברגע שאגיע לטבריה שוב, שיצפו לנחת הזרוע של חרם הצרכנים שלי!
פלאפל של רוסים בסוף אלנבי
לא ברור לי איזה יצר הרפתקנות מטורף תקף אותי שעשיתי דבר חסר הגיון כמו לקנות פלאפל של רוסים בסוף אלנבי. זה היה בלילה, ביציאה שרירותית עם החבר‘ה המגניבים. פתאום, חטפתי קרייבינג מטורף לפלאפל.
עכשיו, אתם מכירים את המקומות האלה שממש קרובים למגדל האופרה, איפה שיושבים רוסים משופמים על כסאות פלסטיק ושותים בירה מכבי? אז לשם ניגשתי ושאלתי: ”יש פלאפל?“
”פלאפל? דה!“ קיבלתי תשובה מגברת שהייתה יכולה להיות ספרנית באותה מידה. היא הצביעה על כדורונים פחוסים חיוורים.
ואז היא הכינה לי מהם מנת פלאפל בפיתה מתפרקת. מבין הסלטים יכולתי לבחור גם דג מלוח ואיקרה לבנה.
כמובן שלא היה לזה טעם של פלאפל. אם כבר - ”טיפטלי“, או ”פילמיני“, או ”ורייניקי“. ועוד פחות משזה היה פלאפל, זה היה טעים.
ועל כך אני יכולה להאשים רק את עצמי, בלי להכנס לחרם צרכנים. כאילו, מה חשבתי לעצמי, מי קונה פלאפל אצל רוסים?!
מוצר השבוע - קיפוד שולחן אדום!
השבוע נוסף בביתי החדש אביזר מיותר ונהדר. מדליק וחסר תועלת כפי שרק קיפוד שולחן אדום יכול להיות. עד כה, חיית ה“מחמד“ היחידה שהייתה לנו הייתה חתולה עם הפרעות משקל ואישיות גבולית. עד שיום אחד, לפני שבוע, הוספנו לה חברה. זהו קיפוד השולחן האדום. קנינו אותו באייס קנה ובנה, והוא חיית המחמד האולטימטיבית. הוא שעיר, אך לא משיר את פרוותו. הוא עגול מבחוץ וחלול מבפנים. הוא לא זז, לא מדבר, לא משתין על הרהיטים, ופועל רק כשמחברים אותו לחשמל. כן, הוא לא עושה שום דבר חוץ מלהפיץ אור אדום רך בחדר חשוך, אבל זה מספיק כדי לשמח את לבבותינו. שזה הרבה יותר ממה שהחתולה השמנה אי פעם עשתה.
קיפוד שולחן אדום, אייס קנה ובנה, היה במבצע - 39 ש“ח במקום 79 ש“ח. ויש גם בורוד, תכלת, ולבן.

מתפשטים בטי מרקט
אם נכנסתם לפה, עשו לי טובה ענקית והצביעו לי בתוכנית מיי בלוג בין השעות 4-5 אחה“צ.
או: כנסו לאתר והקליקו על תמונתי העליזה.
או: שלחו את המספר 18 ב-SMS למספר 7788.
או: שניהם!
וכעת, פוסט! הידד!
הטי מרקט אהוב עליי הרבה יותר מירידי בגדים ממוסחרים אחרים, ולו רק בגלל צרכני הטי-שרטים. קהל של יאפים-סטלנים-בוהמיינים-בורגנים. בחורות מתוחכמות ובחורים עם ראסטות. הם מוצאים חן בעיני. הרבה יותר מהפוסטמיאדה ביריד המותגים ומהדוסיות והפלצנים ביריד המעצבים.
מרק שעועית
הטי מרקט הקודם נערך ביום אביבי נהדר, בחלל מוצל וממוזג של ”האומן 17″ התל-אביבי. הטי מרקט הנוכחי, מספר 3, נערך בחצר של מועדון ברזילי ביום קיץ לוהט כשהמיזוג היחיד באיזור הגיע מגז אחוריים של המשתתפים. יריעות סטייל-אוהל-בדואי סיפקו הגנה סמלית מהשמש ותו לא. צפיפות, זיעה, ואף לא מזגן לרפואה. תיאורטית, יתכן והיה אוורור כלשהו בתוך מבנה המועדון, אך זה לא היה מורגש. כל הבילוי הרגיש כמו שחייה מייגעת במרק שעועית סמיך.
נפוץ ומאיים היה המחזה: גבר מיוזע מוריד חולצתו [אותה קנה בטי מרקט הקודם], חושף שטיח פרסי על חזהו, מודד חולצה חדשה, מחליט שלא בא לו, חוזר ולובש את חולצתו בעזוז כשהוא נקי ומנוגב מזיעה.
היה חביב. לא במידה שחשבתי שיהיה. אחרי הטי-מרקט הקודם, ציפיתי לחידושים. אבל לא. רוב החולצות השתמרו משנה שעברה, ואם לא החולצות - לפחות הקונספט. נמכרו שם חולצות שנראו לי נורא מקוריות בפעם הראשונה שראיתי אותן. כעת, אחרי שחצי תל אביב כבר מסתובבת עם כאלה, הן מקוריות פחות.
השרב הארקטי
קיויתי שיהיו שם חולצות ארוכות. אם תיכנסו לזארה, לקסטרו, לכל רשת אופנה המונית, תחשבו לרגע שעכשיו ינואר וסופת שלגים מתחוללת בחוץ. על הקולבים רוב גורף של בגדי חורף. לא כך היה בטי-מרקט. שם שורר קיץ תמידי. חשבתי לקנות לבן זוגי חולצת-חורף ארוכה, אבל כמעט ולא היו שם כאלה. מתוך עשרות דוכנים, ראיתי רק אחד או שניים עם טי-שרטים ארוכים. וגם אלה היו פושטיים או יקרים ולא זרמו עם הלוק שלו והארנק שלי. כן, כנראה גם בחורף הבא בן זוגי החתיך ילבש סוודרים שנראים כאילו נסרגו מכדורי אבק וחולצות טרנינג שנמצאות ברשותו מאז שהיה בגילי. כלומר, ממש ממש מזמן.
גם לעצמי לא מצאתי משהו שהדליק אותי עד כדי כך שארכוש אותו. יריעות טריקו בגווני חאקי, בלי תפרים, עם מחשוף גב – אינן כוס התה שלי. כן, היו שם כמה בגדים מדליקים. הדפסים של פרות ותרנגולות, כתפיים חשופות, כאלה. אבל ברגע שנזכרתי בהמון הגופיות שמחכות לי בבית בארון, ויתרתי.
מתמרחים בטחינה
אחרי כמה שעות של היסחבות בעקבות החברים שלי, נשרתי מרגליי. החום האינסופי, העייפות שאיתה באתי, הרעב האיום אותו לא הסכמתי להשביע בנקניקיה דלה שעולה 12 ש“ח – הכניעו אותי. נשפכתי על כורסה שעשויה ממושב מכונית וחיכיתי שהחברים הנודניקים כבר יתלבשו ויסיימו. ברקע, התקלוט היה משובח ומושקע. ניגנו את הדיסק של סוליקו. כשהם הוציאו את הסינגל המעצבן שלהם ”לא ציפיתי“ לרדיו לפני שנה, הוא היה מעפן. מה זה, חשבתי לעצמי, סינגל שנשמע כמו שיר תהילה לעצמם ”אנלא ציפיתי, שכל הלילה אני ארקוד, כי רק סוליקו מרקידים את הבנות“. בפעם הראשונה ששמעתי אותו חשבתי ברצינות שעכשיו הפסקת פרסומות. ועכשיו, כשהזדמן לי לשמוע את כל הדיסק, גיליתי להפתעתי שכל השירים שלהם כאלה!
”יו יו, אנחנו סוליקו, אנחנו מגניבים, את כל הבנות אנחנו מרקידים, סמ“ך ו“ו למ“ד יו“ד קו“ף ו“ו, כל הבנות חרמניות עלינו עכשיו, יש לנו בולבולים קטנים, אז במקום לזיין אנחנו מנגנים, יו, קבלו על הביט את MC קרולינה, כל הבנות מתמרחות עכשיו בטחינה.“
אין להם באמת שיר כזה, אבל לא אתפלא אם יאמצו את הליריקה באלבום הבא.
לסיכום: היו שם חולצות מדליקות מאוד, כמו חולצה שכתוב עליה AH YEAH“ פלוטו“, בה פלוטו עולה על פלוטו נוסף במטרה להביא פלוטואים קטנים לתפארת מושב מגידו. היו שם חולצות מדליקות פחות, כמו אלה שנראו כאילו עיצבה אותם להקת עשים רעבה. האירוע היה שווה, אך שלוש שעות וחצי שנסחבתי בו היו יותר מדי.
אם מישהו מקשיב לי, הייתי מציעה לדאוג למיזוג נאות, לתפור טריקו ארוך, ולהביא יותר אופציות מאכל, מעבר לנקניקיות העצובות. ואולי עוד חורף ניפגש.
