בזעיר אנפין ובאופן מטאפורי, הייתי פותח את הפסקה הבאה כך: נמלה בת נמלה אשר היא בעצמה בת נמלה קמה בבוקר וגמרה אומר בליבה (המטאפורי), כלום עוד אעבוד למען המלכה, מהיום אשת חיל אנוכי ומנהל רם ממני לא יהיה עוד. את סדר יומי אקבע בגפי וכך גם את לילי.

עכשיו, ברור שלנמלה יש בעיה, או שהיא חיה במקום שלא טוב לה איתו, או שהיא מתקשה להסתגל למצב שהכרחי להסתגל אליו. שאלה פילוסופית תהיה ”האם הפגם הוא בנמלה, או שמא הנמלה היא תעודת עניות למסגרת שבה הפגם?“.

כשאני מתעורר בבוקר אני מסתכל על התקרה, אני חושב על היום שהיה לי אמש ואני מתכנן את היום שעתיד לבוא בפתח מיטתי. לא פעם חולפות חיש מחשבות קודרות ומלנכוליות על רצון להשתחרר ממסגרת בלתי נראית, לעיתים בלתי קיימת. חיפוש תמידי אחרי משהו שונה. אף על פי ולו רק משום שהשוני הוא דֹּפִי, משחר ימי אהבתי את השונה. גם לאחר שהגעתי לנקודה בה הייתי שונה, כשהתחלתי להתרגל לכך חיפשתי לחזור לרגיל ולו רק בשביל לקפוץ בחזרה לשונה באופן מידי.

האם רק בי הבעיה?

’צליל מיתר שמתנגן, אני חושב עליך‘

האם באמת? שמתי לב שיש מספר צלילים ונעימות שגורמים לי להתרפק בעונג על דברים שעברו, אבל כמה ההתרפקות הזאת אמיתית? כשחיפושיות הקצב מנגנים על המלוטרון בשיר ’שדות תותים לעד‘ מיד עולה בי רגש מוזר של נוסטלגיה, הקטע הוא שאני בכלל לא הייתי בתכנון כשהם נגנו את זה לראשונה אבל עדיין, משהו עושה לי שם משחקים בסוויטצ‘ים של המוח.

איך טעם מוזיקלי של אדם נקבע? האם זה לפי מה שעושה לו נעים בפנים? מה שמזיז לו את הרגליים כשהוא יושב ומאזין?

האם אנו מוגדרים על פי סוג המוזיקה שאנו שומעים או שמא אנו שומעים מוזיקה אשר מתאימה להגדרה שלנו בפי אנשים אחרים?

סתם מחשבה, וחג שמח!